תוך כדי שיחה על המצב בגרמניה המיזרחית (רע) ועל האיחוד ("הוא צריך היה לבוא, אבל לא ככה...״), שאל מניין אני. אמרתי לו.
"יש לכם שם המון צרות,״ אמר בתמימות. "סיכסוכים. הורגים. מי אשם בזה?״
ניסיתי לתת לו בשלוש דקות שיעור על הסיכסוך הישראלי-ערבי, ואז הגענו למכונית. שפכתי את הדלק למיכל, הפעלתי את ההתנעה ופניתי לצעיר. כדי שלא לבייש את הפירמה של ישראל שלפתי שטר של 20 מארק והצעתי לו. לתדהמתי סירב. הוא סירב לקבל כל תשלום שהוא, למרות שהקדיש לנו שעה מזמנו ודלק לנסיעה של 25 ק״מ במכוניתו. הודינו לו מכל לב ורחל צילמה אותו. הוא נכנס ל״טראבי״ הדפוקה ונעלם בסיבוב.
אם הוא היה שונא-ישראל, הסתיר זאת בהצלחה. אבל דבר אחד בטוח: הוא אחד הקורבנות של האיחוד.
* * *
שירי-עם רבים נכתבו על היער הגרמני. על העצים, הריחות, הצבעים, הפיטריות, תותי-הבר. אפשר לנסוע במשך שעות בתוך היערות האלה, ביחוד בכבישים הצדדים, ולהשתכר מהנוף. כמעט ואי-אפשר שלא לעצור מדי-פעם, להחנות את המכונית בצד הדרך, לטייל בשבילים הצרים ביער, על מצע של עלי-שלכת, לקטוף פיטריות, להקשיב לרחשים, לגלות קרחות הטובלות לרגע בקרני השמש החיוורות הבוקעות מבין העננים.
הרי ההרץ, רכס-הרים המתנשא לפתע מן המישור הצפון-גרמני, מבורכים בנופים כאלה. בין היערות שוכנים כפרים עתיקים ואתרי-קיט. מלון יפהפה, שדמה לבית-חלומות באגדת-ילדים גרמנית, שמאחוריו התנשאה צלע-ההר המיוערת, משך את עינינו. ניסינו את מזלנו ומצאנו שהוא ריק לגמרי. שכרנו חדר מרוהט ברהיטי-איכרים ישנים, כולם מעץ עבה. בלילה שררה שם דממה כל-כך עמוקה, שאפשר היה לשמוע אותה.
בימי-הזוהר של "הרפובליקה הדמוקרטית״ היה מלון זה, יחד עם המלונות השכנים, מוחרם בידי המישטרה החשאית. ה״שטאזי" (קיצור של ״ביטחון המדינה״) השתמש במקום כבמעון-נופש לקציניו. לאיש מבני-המקום לא היתה גישה למקום. מי שהתמהמה לרגע ליד הגדר נדרש על-ידי זקיף חמוש להסתלק מיד.
ביום טיפסנו בשבילי היער שמול המלון. הגשם הדק לא הפריע. עלינו במעלה ההר ונתקלנו באחד השבילים בשני כורתי-עצים שהובילו במשאית גזעי-עצים כרותים. ״כבר גמרנו את היומית שלנו,״ אמרו במרירות. השעה היתה 1 בצהריים. "פשוט אין בשביל מה לעבוד. אף אחד לא צריך עצים,