זכאי לקבל את התיק שלו בשטאזי. הוא ביקש וקיבל את תיקו, תיק עבה מאוד. "יש שם הכל. גן-הילדים, בית-הספר, התעודות שלי בכל שנה, כל בקשה שהגשתי אי-פעם. שרות-הביטחון ידע עלי יותר ממה שידעתי אני על עצמי."
למי שהיו קרובים מדרגה ראשונה או שניה - מישפחה קרובה - בגרמניה המערבית, הותר לנסוע לשם אחת לשנה. גם לו הירשו זאת פעמיים - אבל לאשתו לא נתנו לצאת. לה לא היו בחו״ל קרובים בעלי קירבה מספקת, ובתור אשתו של ״בעל-סוד״ היתה גם היא מוגבלת בתנועה.
מצב-האספקה היה קשה תמיד. ביום השישי כבר לא נותר בחנויות אוכל לסוף-השבוע. לכן מיהרו הכל לקנות ביום החמישי. היה זה רגיל לגמרי לעמוד בתור שעה-שעתיים. אם הגיעו פעם בננות או תפוזים היו עומדים בתור יותר, כדי שיהיה משהו לפחות בשביל הילדים, ושילמו כל מחיר, למשל 5 מארק בשביל 4 בננות לילדים. כבר בקיץ התחילו לחפש קופסת שימורי-אננס או משהו כזה בשביל חג-המולד.
במשך כמה שנים היה קורט נהג. הוא הסתובב בכל גרמניה המיזרחית ופשוט קנה כל מה שמצא, מפני שמצב-האספקה בערים הגדולות - ברלין, האלה, לייפציג - היה טוב יותר. שם רצו לספק לאנשים יותר, כדי שלא ירימו ראש. ״לא היה איכפת להם מהכפר. הם אמרו לעצמם: המטומטמים האלה בכפר ממילא לא ירימו אף פעם ראש.״
פעם ביקר בבודפשט, המקום היחידי בחו״ל שבו יכלו לבקר, ושם נפקחו לו העיניים. היה שם שפע עצום. אם לא היה שם משהו בחנות, אמרו לו לבוא למחרת ואז היה. ״אמרתי לעצמי: רגע, מה הולך פה? באיזה מצב אנחנו נמצאים? איזה מין חיים יש לנו? כאן, בין ההרים, היה עוד יותר קשה. אם ירד קצת שלג או משהו כזה, הנהגים פשוט לא היו מגיעים. הם אמרו לעצמם: את המשכורת שלנו אנחנו מקבלים ממילא, אז למה לנו להתאמץ? אז פשוט השאירו את כל הסחורה למטה, לרגלי ההרים, ולא היה איכפת להם אם זה יגיע הנה או לא."
לדעתו לא היה שום הבדל בין המישטר הנאצי והמישטר הקומוניסטי, השיטות נשארו כפי שהיו. אבל היה בכל זאת משהו חיובי במישטר הזה. ״לא היה צורך לדאוג, לא היה צורך לנעול את הדלתות, לא היה פשע בכלל. לא שוד, לא אונס, וכמובן לא סמים. עכשיו האנשים מתחילים לדאוג. צריכים לשמור על הילדים כדי שלא ייידבקו בסמים. יש פריצות, יש מעשי-אונס." את התלונה הזאת שמענו בכל רחבי אירופה המיזרחית, גם בברית-המועצות.
״חוץ מזה,״ אמר קורט, ״בסך-הכל לא היה רעב, היה תמיד די אוכל. הבעיה היתה שהרווחנו כסף, ולא היה מה לעשות בו. לא היה מה לקנות.