תמיד רק יחידות שלמות, בפקודת קצין. פעם הסתלק אחד מהם מהמחנה. הוא בא הנה ושתה. הזעיקו את המיפקדה. מיד באה מהמחנה משאית צבאית, הרביצו לחייל מכות-רצח, תפסו אותו בידיים וברגליים וזרקו אותו לתוך המשאית כמו שק של תפוחי-אדמה. אף פעם לא שמענו תלונות על התנהגות החיילים.״
אבל עכשיו, סיפר, הם מוכרים את הכל - את המדים שלהם, אקדחים, תת-מקלעים. הם רוצים לקנות מכוניות סובייטיות ישנות, מדגם "וולגה״ ו״ולאדה״, שאפשר לקבל אותן עכשיו במחיר זול, 4000 מארק, מפני שהאנשים רוצים להיפטר מהן. הרוסים רוצים לקחת את המכוניות האלה הביתה. שם כל מכונית כזאת שווה הון.
בכל מסעותינו בגרמניה המיזרחית לא נתקלנו כמעט בחיילים סובייטיים. ראינו קבוצות בפוטסדאם, מחלקות שלמות, תמיד בהנהגת קצין, כמו כיתת בית-ספר. חיילים ממושמעים ושקטים. בדרך עברנו פה ושם על פני קסרקטינים סובייטיים - גושים סגורים של בניינים, שבהם לא נראתה מבחוץ נפש חיה, מלבד הזקיפים בשער.
במידרחוב המרכזי של מאגךבורג - עיר בעלת היסטוריה ארוכה - ראינו זוג של קצינים סובייטיים, שנשאו רשמקול סטראופוני גדול בתיבה, כמו שהמרגלים של משה נשאו את אשכול-הענבים. המידרחוב המודרני רחב-הידיים, רחוב-קניות יפהפה שלא ראינו גדולים כמוהו במקומות רבים, מלא כבר בשפע של סחורות מהמערב, בבוטיקים ובחנויות כל-בו. אין ספק שלחיילים הסובייטיים יוצאות העיניים למראה השפע הזה, ביודעם שהם עומדים לחזור לארצם מוכת-המחסור.
שמענו גם במקומות אחרים על התרופפות המישמעת אצל החיילים הסובייטיים, המוכרים את הכל והגונבים את הכל, כדי להשיג קצת כסף-כיס וליהנות מן השפע הפיתאומי מסביבם. יחס הגרמנים אליהם שונה מאדם לאדם. רבים מרחמים עליהם, אחרים שונאים אותם.
"הם דווקא היו בסדר,״ אמרה לנו אשה בפוטסדאם. ״עבדתי במיפעל שלהם במשך שש שנים, ואין לי תלונות."
"בהתחלה זה היה קשה מאוד,״ תיקנה אותה חברתה. ״בזמן הכיבוש קרו דברים נוראים, שאני לא רוצה לדבר עליהם.״ היא התכוונה בלי ספק למעשי-האונס, שלא פסחו, כנראה, אף על אשה אחת באיזור-הכיבוש הסובייטי. (״אז מה?" אמרה לנו אשה רוסיה, החיה בגרמניה המיזרחית, ״באיזור האמריקאי שכבו הנשים עם החיילים תמורת גרבי-ניילון ושוקולד. אז מה ההבדל?״)
"אבל היחס שלהם לילדים היה נהדר,״ הוסיפה האשה בפוטסדאם. "הם נתנו להם את כל המזון המועט שהיה להם.״