סטפאן הרמלין, ידידו מילדות. שני הזוגות מיודדים גם כיום, ונהגו במשך כל השנים לבקר זה אצל זה, לשתות קפה ולשוחח.
באחד הביקורים האלה לקח היים את הרמלין הצידה וגילה לו סוד: הוא מצא בגינת ביתו פינקס, ובו רישומים בנוסח ״האובייקט עזב את הבית בשעה 10.05. הגיע לדואר בשעה 10.25 ושלח מיכתב. חזר הביתה בשעה 10.46 ..." היה ברור שזהו דו״ח של סוכן השטאזי, שעקב אחר תנועותיו.
היים רצה להשמיד את הפינקם, אך הרמלין שיכנע אותו לשמור על המיסמך לעת מצוא.
שני הסטפאנים היו נתונים לעיקוב ולבילוש של המישטרה החשאית במשך שנים, אולי עוד לפני שעוררו עליהם את זעם השילטון בכך שחתמו על עצומה פומבית לטובת וולף בירמן, המשורר הביקורתי ממיזרח-גרמניה שאזרחותו נשללה ממנו בשעה שביקר במערב.
למרות זאת, יחסו של היים לדה-דה-אר לשעבר הוא דו-ערכי. אין הוא שולל אותה מכל וכל, ואין הוא מברך על ה״איחוד״ בלב שלם. לגמרי לא.
* * *
כשטילפנתי לראשונה להיים, התכוננתי להסביר לו ארוכות מי אני ומה חפצי. אך כבר אחרי הפסוק הראשון, כשאך הזכרתי את שמי, אמר: ״איפה אתה? אנא, בוא לבקר אותי!" התברר שהוא מצוי בענייני ישראל וידע על פעילותי בענייני השלום.
זה יצר בעיה. הוא התחיל לחקור אותי על האינתיפאדה, ואני רציתי לחקור אותו על המתרחש בגרמניה.
״נצטרך לקבוע סדר-יום לשיחה שלנו,״ אמר.
״השאלה היא מי יתחיל. אולי נטיל מטבע,״ הצעתי. לבסוף ישבנו שעתיים וחצי, ולא מיצינו את סדר-היום.
הוא ביקר בישראל כמה פעמים, בליוויית אשתו, ודווקא זו הפליגה בשבחי הארץ. לגבי המצב המדיני בישראל לא היו בינינו חילוקי-דיעות.
האם יש בגרמניה אנטישמיות?"בוודאי שיש, כל הזמן." בבתי-הקברות חיללו קברים. גם על המצבה של ברטולט ברכט, שלא היה יהודי, רשמו ״חזיר יהודי״.
גם במערכה שהתנהלה נגד היים עצמו היתה, לדעתו, נימה אנטישמית. למשל, בא אליו כתב של עיתון מיזרח-גרמגי כדי לראיין אותו. היים ביקש שכר עבור הראיון, כמקובל לגבי סופרים שפרנסתם על כך. אבל המראיין כתב מאמר מיוחד על "תאוות-הבצע״ הזאת. הרמז: כאלה הם היהודים.