למצב בהדרגה. מה שקרה עכשיו הוא שמיפעלים רבים, שהיו קודם לכן ״שייכים לעם״(קרי: לממשלה), עברו בפועל לידי המנהלים. אלה מורידים בכוונה את ערכם לאפס, כדי למכור אותם בזיל-הזול לחברות מערב-גרמניות ולקבל מהן שוחד ומישרות. איש אינו יודע מה קורה לכסף המשולם בעבור המיפעלים הנמכרים. הוא לא מגיע לידי העובדים, שהיו כביכול הבעלים. הוא נכנס ל״צינורות אפלים״. הכוונה היא לקופת המיפלגות.
יש אבטלה, הרבה יותר גדולה מזו המופיעה בסטאטיסטיקות, מפני שהרבה אנשים מובטלים בפועל, אך אינם מפוטרים רשמית. נאמר להם שלא לבוא לעבודה, ומשלמים להם 60% משכרם.
המצוקה גדולה. תחילה קיבל כל אזרח מיזרח, סכום-כסף מסויים במארקים מערביים. האנשים התנפלו על הסחורות, קנו מכוניות חדשות, מכשירי-חשמל וכל מה שמשך את עיניהם. עכשיו אין עבודה, הכסף אזל מזמן, המשכורות מופחתות או שאין משכורת בכלל.
גם היים עצמו הפסיד. הכסף שלו היה מונח בבנק במארקים מיזרח-גרמניים. כמחצית הוחלפה במארקים מערביים, השאר ירד לטימיון.
היים ניבא שאחרי עליה זמנית של הימין תבוא ריאקציה שמאלית. שלא כמו המערביים, שהורגלו מילדותם לחיות במישטח קפיטליסטי, אין המיזרחיים רגילים לכך. הם יתגעגעו לביטחון הסוציאלי, שהיה מנת-חלקם בעבר. ״במישטר הקומוניסטי שרר עוני, אבל לכל אדם היו לפחות שלושה דברים: אוכל, עבודה וקורת-גג."
יתכן שהערכה זו נובעת מן האכזבה של הומאניסט יהודי, שתלה תיקוות רבות בנסיונה של גרמניה המיזרחית להקים חברה חדשה. הנסיון נכשל, ועכשיו משתלט הקפיטליזם המערבי חסר-הנשמה על הכל. ״זה לא איחוד,״ אמר. ״זה כיבוש.״
״העם היה בין הפטיש והסדן,״ הוסיפה אינגה, ״הפטיש של השטאזי והסדן של הקפיטליזם המערבי. עם מיסכן."
* * *
סטפאן הרמלין, ידידו של סטפאן היים, הגיע לפלשתינה (א״י) ב-1936. הוא היה בן 21.
הוא שכר דירה קטנה ברחוב הירקון בתל-אביב, ליד בית-הקברות המוסלמי. מלבד קומץ קטן של אנשים לא ידע איש שהצעיר בעל החזות הגרמנית המובהקת הוא שליח האינטרנציונל הקומוניסטי למיפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית - פק״פ - שהתקיימה במחתרת ושנרדפה עד צוואר על-ידי שילטונות המנדאט הבריטי.