לקראתו. האיש ראה את הכתובת. לאנשי פלוגות-הסער הנאציות היה אז מעמד של שוטרי-עזר, והם היו רשאים לירות. בלית ברירה פנה הרמלין לכיוון האיש ועבר על פניו. ״ידעתי שאסור לרוץ. אף פעם אסור לרוץ." האיש לא עצר אותו והמשיך גם הוא בדרכו.
״מדוע לא צעק? מדוע לא עצר אותי? אני זוכר עד היום את האיש הזה, שהציל את חיי."
״אולי גם הוא זוכר עד היום אותך, האיש שהוא לא הלשין עליו,״ העירה רחל.
סיפור אחר: פעם שמע שפועל במיפעל מסויים נרצח על-ידי הגסטאפו. אחת מחברות התא המחתרתי שלו, נערה גיבנת שעבדה בחנות-פרחים,
הכינה זר גדול, עם סרט שאמר ״לזכר , שנרצח על-ידי הנאצים".
בלילה רכבו לשם שני חברים על אופנוע בעל מרכב-צד, ותלו את הזר על שער המיפעל. מתחתיו תלו קופסת-פח ושלט: ״זהירות, פצצה!״
בבוקר רכבו לשם על אופניים, כדי לראות מה קורה. הם ראו כיצד מתקהלים הפועלים לפני השער. השוטרים ירו מרחוק בקופסה, שבה היו רק ירקות. "אינני יודע כיום מניין היה לנו אז אומץ-הלב לבדיחות כאלה,״ אמר.
בגרמניה של הימים ההם ניתן היה לזהות את השתייכותם הפוליטית של אנשים על פי לבושם. הרמלין הצעיר נהג ללבוש חולצה שחורה, מכנסי-רכיבה ומגפיים גבוהים, לבוש אופייני לקומוניסטים. פעם יצא מבית, אחרי ששילשל כרוזים לתיבות-הדואר, וחצה את הרחוב אל אופניו. ״עמדה שם קבוצה של צעירים. שמעתי בבירור כיצד אחד מהם אומר: 'הנה באה הקומונה!' הייתי בטוח שיתפסו אותי. המשכתי ללכת באיטיות, האוזניים שלי צמחו לאורך של מטר. עליתי על אופניי והתרחקתי. הם לא רדפו אחריי."
אחרי שלוש שנים כאלה בגרמניה הנאצית, ואחרי שהותו הקצרה בארץ-ישראל, התגייס לגדוד הגרמני בבריגדה הבינלאומית בספרד. משם הגיע לצרפת, ואחרי כניסת הצבא הגרמני לשם הוברח לשווייץ. שם שהה עד סוף המילחמה. אז החליט, כמעט כדבר מובן מאליו, לחזור לגרמניה, לאיזור-הכיבוש הסובייטי, שם פגש מחדש את חבריו מימי המחתרת ומספרד, שהפכו שליטי המדינה החדשה.
״קיווינו באמת להקים עולם חדש,״ אמר בקול יבש. אך הוא עצמו לא מילא מעולם תפקיד כלשהו בממשלה או במיפלגה. "עכשיו יש לי בפעם הראשונה תפקיד,״ חייך, ״מינו אותי כחבר מועצת-הזקנים של המיפלגה החדשה.״ הרמלין, שנראה הרבה יותר צעיר מ-75 שנותיו, הוא הצעיר במועצה זו.