הבלתי-אנושי של הדה-דה-אר'. כך מדחיקים את הפשעים הנוראים של הנאצים.״
עם כל החסרונות של הדה-דה-אר, סיכם, יש לקבוע שהשטאזי לא התקרב מעולם לזוועות הגסטאפו. "השטאזי לא הרג בני-אדם.״
את חמת המישטר הקומוניסטי עורר הרמלין על עצמו כאשר חתם, יחד עם סטפאן היים ואחרים, על העצומה לטובת המשורר-פיזמונאי וולף בירמן, שאזרחותו נשללה. ״התחילו לטעון נגדי שאני בכלל לא קומוניסט, שאני סוציאל-דמוקרט." זאת היתה קללה נוראה. "לא הכחשתי את זה. אבל כאשר אינגה היים הודיעה על פרישתה מהמיפלגה, לא הלכתי בעיקבותיה. שנינו רצינו את אותו הדבר, לתקן את המישטר. אבל הסקנו מזה מסקנות שונות. היא פרשה ואני נשארתי, כדי לפעול מבפנים. וחוץ מזה,״ הוסיף בגילוי-לב, ״אני זקן מדי מכדי להשתנות. הייתי קומוניסט כל חיי."
איפה טעה המישטר?"הטעות היתה ב-1985, כשגורבאצ'וב קבע את הקו החדש. היינו צריכים ללכת איתו. אחדים מאיתנו העזו להציע זאת, אבל דעתנו לא התקבלה. להיפך, ההנהגה הטילה עלינו פחד, קראו לנו סוציאל-דמוקרטים. אמרו שגורבאצ'וב בוגד במהפכה."
"היתה בזה הרבה התנשאות גרמנית,״ הוסיפה אירינה הרוסית, שעישנה כל הזמן בשרשרת. ״הם אמרו שהגרמנים צריכים לשמור על המהפכה, מול פני הרפורמיסטים.״
״אחרי ככלות הכל, מארכס ואנגלס היו משלנו, גרמנים,״ אמר בעלה באירוניה דקה. ״אז המיפלגה חשבה שהגרמנים צריכים לשמור על מורשתם."
* * *
הרמלין טוען שהצד היהודי שלו אינו משפיע עליו כלל. הוא גם לא סיפר לנו שאחותו חיה בישראל, ושאינו מקיים איתה קשר. אבל העוקץ היהודי צץ אצלו מדי פעם בצורה בלתי-צפויה.
כשדיבר על ההיסטוריה, למשל. ״היהודים היו בגרמניה לפני הגרמנים. אחרי חורבן הבית השני הם התפזרו באגן הים-התיכון, והם באו לגרמניה יחד עם הלגיונות של יוליוס קיסר. לכן התרכזו בחבל-הריין. השבטים הטבטוניים באו לשם יותר מאוחר. היהודים הם הגרמנים העתיקים ביותר.״
(זה מתאים מאוד לסיפור שהתהלך במישפחה שלי, שמוצאה מחבל-הריין. אבי, שדיבר לאטינית שוטפת, טען תמיד שמישפחתנו באה לגרמניה עם יוליוס קיסר.)
"חוץ מזה,״ אמר הרמלין, ״מישהו כבר קבע שההיסטוריה הגרמנית נגמרה כאשר היהודים עזבו את גרמניה."