אמנם, רבים מגדולי התרבות הגרמנית היו אנטישמים. ״אבל גתה, למשל, למד יידיש כדי לשוחח עם אנשי הגטו בפרנקפורט, וגם כתב מחזה ביידיש כדי לנסות את ידיעותיו.״
הוא הופתע לטובה כששמע שבישראל מנגנים את יצירותיו הדתיות של באך, אבל הצטער על כי אין מנגנים את ואגנר. ״הוא היה באמת טיפוס לא-נעים,״ אמר, "אבל אי-אפשר כלל להבין את המוסיקה של ימינו מבלי לעבור את ואגנר. אי-אפשר להתעלם ממלחין כל-כך חשוב.״
אך בראש הסולם עומד מוצארט. לדעתו, מוצארט הוא גדול היוצרים בכל התחומים ובכל התקופות. מוצארט היה אנטי-גזעני בכל נימי נפשו. לכן שנא מוצארט את זאלצבורג, שהיתה ונשארה עיירה גזענית.
״אני מרבה לבקר בזאלצבורג, מפני שאני אוהב להימצא בין נאצים. הפאשיזם הוא סם-נעורים. כשאני רואה נאצי, זה מכניס לי את האדרנאלין לדם.״
"אולי בגלל זה אתה נראה כל-כך צעיר,״ העירה רחל, מבלי לפרש.
על ההיסטוריה הגרמנית יש להרמלין דיעה נחרצת, והוא תמה כשסיפרתי לו שיש בישראל אדם בשם פרופסור ישעיהו ליבוביץ הדוגל באותה הריעה בדיוק. עיקרה: התרבות הגרמנית פרחה בכל התחומים דווקא כאשר גרמניה היתה מחולקת בין עשרות ממלכות ונסיכויות, ולא כשהיתה מאוחדת וחזקה. (ליבוביץ השמיע באוזניי את אותה המסקנה, בתוספת ההערה שגם התרבות היהודית פרחה דווקא כשלא היתה ליהודים ממלכה.) אז מה פיתאום הופכים את איחוד גרמניה לפרה קדושה?
חוץ מזה, אמר הרמלין, רוב המילחמות של גרמניה היו מילחמות של גרמנים בגרמנים. פרידריך הגדול לחם במאריה תרזה האוסטרית, שנשאה בכתר הקיסרות הגרמנית. ביסמארק לחם בגרמנים, לפני שיצא למילחמה נגד צרפת. גם מילחמת-שלושים-השנה, הטראומה הנוראה בהיסטוריה הגרמנית, התחילה במילחמה בין גרמנים לבין עצמם.
* * *
הוא אינו כותב זיכרונות. אינו רוצה. אבל פעם פירסם סיפרון קטן של רשמים וזיכרונות. הוא פורסם ב-18 שפות, אבל כאשר עמדה להופיע המהדורה הרוסית, היתה בעייה.
בספר תיאר הרמלין בגילוי-לב רב את מצבו הנפשי בימי-השיא של סטאלין. למשל, כאשר נרצח קירוב, המנהיג הקומוניסטי של לנינגראד, התפעל הרמלין מהגאוניות של סטאלין, שגילה מיד שהרצח בוצע על-ידי עמיתיו, זינובייב, קמנייב ושאר גדולי המיפלגה הבולשביקית. כיום ידוע,