סיפרנו לקירכנר שראינו רק פעם אחת בגרמניה צלב-קרס מצוייר על קיר. אבל לפי הערכתו, 10% של האוכלוסיה במיזרח-גרמניה היא ניאו-נאצית או ימנית-קיצונית.
"לא תמיד אנשי-הימין הם הפותחים במעשי-אלימות,״ קבע גרס הבן, למען ההגינות. ״לא-אחת קורה שדווקא אנשי השמאל הקיצוני מתנפלים עליהם."
קירכנר-האב היה מודאג. עד כה עבד במכון ממשלתי, שהנפיק חוות-דעת רפואיות. מכון זה חוסל עתה, והוא קיבל עבודה זמנית במוסד רפואי מערבי. שם גילה עולם רפואי חדש. במיזרח היתה הרפואה חינם לכל. איש לא נשאר בלי טיפול. אבל הרמה היתה ירודה, והמשיכה לרדת בהתמדה.
מדוע? לכל עובד היו מובטחים מדי שנה ארבעה או שישה שבועות של ימי-מחלה, וכולם ניצלו אותם במלואם. זה יצר לחץ אדיר על השרותים, שנוצלו יותר מדי. חוץ מזה לא היה כסף לרכישת מכשירים חדשים. לא השתמשו, למשל, במזרקים חד-פעמיים. מכשיר שהתקלקל תוקן שוב ושוב, כמו המכוניות. עכשיו, כשבאו הרופאים המיזרחיים למערב וראו בבתי-החולים שם את המיכשור, יצאו להם העיניים. עד כה לא יכלו אף לחלום על מכשירים כאלה, כמו המיכשור של מכוני-הלב.
אבל קירכנר - כמו רבים במיזרח - ראה גם חיוב במישטר שהיה. ״היה מוסר סוציאלי. באמת היה. היתה הרגשה שצריכים לעזור לחלשים, שצריכים להגיע לשיוויון רב יותר. המישטר הזה עשה המון דברים טובים. לדוגמה, למיפעלים הוכנסו פסי-ייצור מיוחדים למען עובדים נכים. עכשיו נמכרים המיפעלים האלה לבעלים מערביים, והדבר הראשון שהם עושים זה לחסל את פסי-הייצור האלה, שאינם עומדים במיבחן הקר של הריווחיות. פשוט זורקים את הנכים לרחוב."
קירכנר מלגלג על כל הטוענים כי הוכרחו על-ידי המישטר הקומוניסטי לשתף פעולה. ״בימי הנאצים, אף רופא אחד לא נענש על-כך שסירב להשתתף במיבצע הריגת חולי-הנפש. איש גם לא נענש מפני שסירב להרוג יהודים. אפשר היה לסרב. על אחת כמה וכמה במישטר הקומוניסטי.״
פעם הוזמן, כראש הקהילה היהודית, לשאת נאום באירוע מסויים. כשהסכים, תבעו ממנו להגיש מראש את נוסח הנאום שלו. הוא סירב. אז פשוט הזמינו יהודי אחר. "ההוא פנה אלי וביקש שאשאיל לו את הנאום שהכנתי. אמרתי לו שיילך לעזאזל."
* * *
קירכנר ואשתו, כמו הזוג הרמלין, ריחמו על אריך הונקר. הוא היה, לדעתם, בסך הכל איש לא-רע. במשך עשר שנים ישב בכלא הנאצי, והיה לוחם