23 בנובמבר, 1990. צ'נסטוחובה.
אנחנו מגיעים לצ'נסטוחובה בערב, מותשים מבחינה רגשית וגופנית. בבוקר ביקרנו במחנות-ההשמדה אושוויץ. הדרך הארוכה בחזרה לוורשה עוברת ליד עיירה עתיקה זו, והחלטנו להיכנס אליה.
ערב חשוך, גשום וקר. הרחובות אפלים ונטושים לחלוטין, למרות שהשעה היא רק 8 בערב. אנחנו מעמידים את המכונית ליד מין חנות גדולה לתשמישי-קדושה ומזכרות דתיות. המקום סגור, אך מואר, האי היחידי של אור בסביבה.
אנחנו הולכים אחרי הנהג בחושך, בין שלוליות הגשם. חוצים כיכר. לפנינו מתרומם באפלה מיבצר קודר. עוברים על גשרון עתיק, הולכים במעברים חשוכים ודוממים בין קירות גבוהים. אני חש כמו בסרט-אימה של אינגמאר ברגמן.
הנהג פותח לפנינו דלת בחשכה, מסיט מסך כבד - ופיתאום אנחנו עומדים באולם מואר באור יקרות, גדוש בבני-אדם. הכנסיה של הבתולה השחורה.
האקסטאזה הדתית אופפת אותנו עוד בכניסה, היא כאילו עומדת באוויר. הדבקות המיסתורית כאילו מכה על פנינו. הבעת-הפנים של נערה, הכורעת על שתי ברכיה על רצפת-האבן הקרה ומצטלבת ומצטלבת, פניה הלבנות מורמות, שפתיה ממלמלות. האשה בתוך ההמון ששרה בקול צלול להפליא, כשעיניה עצומות. ההרגשה שכל מאות הנשים והגברים, הזקנים והילדים, בורגנים בחליפות מחוייטות וזקנות כפריות, כולם במצב של התעלות נפשית.
אנחנו מחפשים בעינינו את המדונה השחורה. אינני יודע למה בדיוק ציפינו - לפסל של שיש שחור, לתמונת-ענק. אנחנו מופתעים כשאנחנו מגלים אותה, מאחורי המיזבח. תמונה קטנה למדי של פני מרים הקדושה והתינוק שלה, בצבע שחור. הנזירים מציגים אותה רק לשעה קלה, ואחר-כך יורדת לפניה מחיצת-זהב המעלימה אותה.
המדונה השחורה היא תמונה ביזנטית, שהשחירה עם השנים. היא הצילה את פולין בשנת 1655, כאשר השוודים פלשו לארץ, הרגו, הרסו ושרפו את כל אשר נקרה בדרכם, כפי שעשו הטאטארים והקוזאקים לפניהם. אחרי שכבשו השוודים כמעט את כל המדינה, נעצרו לפני חומות המינזר של צינסטוחובה, ושם הובסו. מכיוון שמיבצרים חזקים יותר הושמדו על-ידם בדרכם, אין ספק שהבתולה היא שעמדה לצ נסטוחובה.
אל התמונה הזאת נשואים מאות זוגות-העיניים בהתמסרות כה מוחלטת, עד כי נדמה שהם מהופנטים. לפתע צונחים כל המאות על ברכיהם ונראים כים אנושי הומה. קשה