יתכן שפולין היא השוק של ראדום.
עברנו שם בדרך לקראקוב, וביקשתי את הנהג לעצור.
מימיננו, ליד הכביש, התגלה מראה שכאילו נלקח מתמונה עתיקה. חוץ מהטרקטורים המעטים.
על שטח גדול בכניסה לעיירה, כולו בוץ, מאחורי קבוצה של עצים, התגודדו מאות גברים ונשים בין עגלות, סוסים, טרקטורים וטנדרים.
אחדים באו בעגלות רתומות לסוסים, כשהגבר והאשה יושבים יחד על ספסל העגלון - תמיד שניהם ביחד, זה לצד זה, מכורבלים בשמיכות. מעטים באו על טרקטורים קטנים. פה ושם עמד טנדר ישן ודפוק.
קנו ומכרו. ערימות של ראשי כרוב. שקי זרעים. הזרזירים. עגלים. סוס.
השטח נמשך ונמשך. בחלק האחורי, מעבר לעצים, היו פרושים על פיסות-ניילון על האדמה הבוצית חלפים משומשים של מכונות חקלאיות, תחתונים ארוכים, מיקטורנים משומשים, מעילי-רוח, מכונת-תפירה משומשת. כדי להגיע אליהם היה צורך לתמרן בשביל בין שלוליות הגשם והבוץ הסמיך. פה ושם היו מונחים קרשים על השלוליות.
הגברים, רבים מהם בעלי שפמים מרשימים, חבשו כובעי-מיצחיה שחורים ונעלו מגפיים. כל הנשים חבשו מיטפחות-ראש ציבעוניות ולבשו חצאיות ארוכות. כולן היו בבושקות שמנות וחסרות-צורה, כולן נראו כבנות 50-60, אף שהיו אולי צעירות יותר. כמו כל הנשים בפולין הן סירבו בתוקף להצטלם, בעוד שהגברים הצטלמו לפעמים ברצון, ורק השיכורים וחבריהם - בעיקר חבריהם - קיללו.
מדי פעם התחיל לרדת גשם דק, שנפסק כעבור כמה דקות. זה לא הפריע לאיש. נדמה שלא הבחינו כלל בטיפות היורדות עליהם. לאיש לא היתה מיטריה.
קל היה לדמיין את היהודים של שלום-עליכם בקהל זה. אבל אלה נעלמו מזמן.
כמה מן הגברים היו במצב מתקדם של שיכרות, ויתכן שגם האחרים כבר עיכלו כמה כוסיות של וודקה. הם עמדו בקבוצות, שוחחו, התווכחו, כאילו שימש להם השוק רק כתירוץ למיפגש.
האווירה היתה חברותית. אבל איש לא חייך. איש לא צחק. לא נראה