מהמוכרים היו עסוקים בגילוף הדמויות תוך כדי המתנה לקונים. צייר-פורטרטים ניסה לפתות בלונדית יפה להזמין פורטרט.
מראה רגיל של עיר עתיקה אירופית.
ואז הפציר בנו יורק להיכנס לדירה הקטנה, הבלתי-מרשימה, שעליה התנוסס השלט ״מוסיאון היסטורי״. זה לא נראה כמו מוסיאון.
הוכנסנו לחדר-הקרנה קטן. כמה עשרות כסאות, רובם ריקים. האורות כבו. לא היינו מוכנים להמשך.
על הבד הופיעה ורשה כפי שהיתה, צילומים בשחור-לבן משנות ה-30.
עיר אירופית רגילה, כיכרות, חשמלית, אנשים לבושים היטב בבגדי התקופה.
המילחמה. מפציצים גרמניים. תותחים. בתים רבי-קומות מתמוטטים כאילו נעשו מקרטון. להבות פורצות מכל החלונות. תמונות מחרידות, אבל לא מפתיעות. כבר ראינו אותן בסרטים היסטוריים. הטכסט שליווה את הצילומים היה פאתטי, תעמולתי בסיגנון הסובייטי. אבל התמונות דיברו בשפה משלהן.
מרד גטו ורשה, 1943. הגרמנים הורסים את השטח. הזוועות המוכרות.
ואז בא המרד של 1944, ההתקוממות של אוכלוסיית ורשה כולה, שביקשה לשחרר בעצמה את עירה ערב הגיעו של הצבא האדום. הסרט, שהוכן בימי הקומוניסטים, לא סיפר שסטאלין עצר את צבאו במזיד, במרחק קטן מן העיר, כדי לאפשר לנאצים להתגבר על ההתקוממות. אחרי מאבק-גבורה שנמשך שבועות, התמוטט המרד.
הסרט מראה מה קרה הלאה: בהתקפה של זעם ציווה היטלר על אנשיו, בכתב, "למחוק את ורשה מעל פני האדמה״ - Warschau dem Erdboden gieichmachen. הפקודה בוצעה כלשונה. שלא כמו בפאריס (״האם פאריס בוערת?״) לא נמצא בוורשה גנרל גרמני שיחוס על העיר. פולין אינה צרפת.
סרטי-היומן הגרמניים מראים כיצד נעשה הדבר. חיילים הולכים מבית לבית, מטמינים את חומר-הנפץ, משכיבים את הבתים בשיטתיות וביסודיות. בתים פרטיים, כנסיות, ארמונות-פאר. הכל.
בדממה עוברת המצלמה על העיר כפי שנראתה בתום המיבצע. אף בית אחד בכל ורשה לא עמד עוד על תילו. פה ושם עוד התנשא קיר בודד מתוך ערימות האבנים. פסל של ישוע בלי ראש. ורשה חדלה מלהתקיים.
בסך הכל אורך הסרט 20 דקות. אבל כשנדלקים האורות בחדר-ההקרנה יושבים הצופים המומים. עוברות דקות ארוכות עד שהם מוצאים בהם את הכוח לקום ולצאת החוצה.
ובחוץ עומדת הכיכר. הבתים העתיקים והיפהפים, הדבוקים זה לזה, כל