האדונים הקטנים - השלאחטה - לא היו מסוגלים לשמור על אחדות הממלכה. האדונים האלה, שהיוו יותר מעשירית האוכלוסיה, שמרו גם הם בקנאות על זכויותיהם. בפרלמנט הפולני - הסיים - שרר שיוויון קיצוני. כל אדון היה רשאי לקום בכל עת ולהכריז nie pozwolam (״אינני מרשה״), ובכך להפיל כל הצעה, גם אם כל שאר חברי-הסיים תמכו בה. ה״ליברום וטו״ - הכלל שכל החלטה חייבת להתקבל פה-אחד - הרס את פולין. קבוצות שונות של אצילים קראו לעזרת זרים במאבק של איש ברעהו.
האנוכיות של האצילים, חוסר האחדות הפנימית, יחד עם חמדנות השכנים הגדולים - הם שהרסו את פולין. שוב ושוב חולקה המדינה בין שכנותיה. נתחים גדולים ממנה סופחו לרוסיה, לגרמניה ולאוסטריה, עד שלא נותר עוד מטר מרובע אחד מאדמת פולין שנותר עצמאי. שוב ושוב התקוממו הפולנים, בעוז-רוח חסר-חשבון, נגד נוגשיהם, ובעיקר נגד הרוסים. כאשר עמים אחרים באירופה התארגנו, התקדמו, שיחררו את עצמם משרידי ימי-הביניים, הקימו תעשיות, כבשו את סיביר, רכשו מושבות באמריקה ובאפריקה, חדרו לאסיה - נשארה פולין ארץ משועבדת, מפגרת וחקלאית.
הגיאוגראפיה קובעת גם את האקלים. ברוב חודשי השנה פולין היא ארץ קודרת. הצבע האפור שולט בכל, בשמיים ועל הארץ. בימים כאלה, כל הארץ כאילו בוכה, כל הקיום נראה חסר-תוחלת. הגשם הופך את האדמה לים של בוץ, וגם בערים הגדולות משרך אדם את דרכו בקושי בין השלוליות העכורות.
יש משהו טראגי בגורלה של פולין, משהו הנוטל מן העם את חדוות-החיים, המוחק את החיוך מעל פניהם של האנשים, המשרה עליהם אי-שביעת-רצון מתמדת, הנוטע בליבם מרירות ושינאה.
״הפולנים שונאים,״ אמרה לנו מרגריטה היפה, ציירת צעירה בוורשה, אחרי שמלצרית נאה וזועפת הביאה לנו את האוכל במיסעדה מצויינת, המשקיפה על כיכר העיר העתיקה. ״הם שונא״ם את הכל. את הגרמנים והרוסים, ואת כל שאר השכנים. את כל המיעוטים שהיו בפולין לפני מילחמת-העולם השניה - האוקראינים, הליטאים, הגרמנים, ובעיקר היהודים. הם שונאים גם איש את רעהו. את אבא ואמא, את הקרובים והשכנים. את המנהיגים שלהם, יהיו אשר יהיו. בעצם הם שונאים את עצמם. אבל הם אוהבים את תרבותם וגאים בה."
אותה ציירת סיפרה לי קודם לכן מדוע היא שונאת את אביה, שזנח את אמה כשהיתה ילדה, ומדוע היא שונאת את אמה, שלא העריכה אותה כראוי, ומדוע היא שונאת את פולין ואת הפולנים.
נדמה שגם רבים מיוצאי-פולין בישראל שונאים את פולין יותר מכפי