מרגרינה וכמה פרוסות-נקניק. כשעזבנו, השארנו גם אנו במקרר דברים דומים, לדייר שיבוא אחרינו. בעלת-הדירה, שלא ראינוה אחרי הגיענו במשך כל זמן שהותנו, השאירה לנו, בהעדרנו מהבית, עוגיות בקערית מוכספת, וחוץ מבעיות השרברבות היה נעים לחיות בדירה זו, במחיר 20 דולאר ליום. היא היתה הבית.
"הפולנים בנו את ורשה, וכל הכבוד להם,״ אמר לנו לאחר-מכן סופר צ'כי בפראג. ״הדירות דמו יותר למלונות של בעלי-חיים מאשר לדירות של בני-אדם, אבל הן סיפקו שיכון לכל. לא הייתי רוצה לגור באחת מהן, אבל לפולנים זה נראה אז כשיא החלומות.״ הדאגה הזאת לצרכים הבסיסיים של הכל, תוך ויתור על כל מותרות, היתה אחת התכונות של המישטר הקומוניסטי.
בשנים האחרונות בנו בוורשה בנייני-מגורים שגם הם אופייניים למישטרים הקומוניסטים בכל רחבי מיזרח-אירופה: בתי-מגורים ענקיים, בעלי 14-12 קומות, שש או שמונה כניסות, שלוש-ארבע דירות בכל קומה. מכונות-מגורים אדירות, שהן פיסגת החלומות של מי שגרים עדיין בתנאים הרבה יותר גרועים.
* * *
מול הדירה ברחוב סנאטורסקה עומדת כנסיה מהמאה ה-17, שגם היא נבנתה, כמובן, כולה מחדש אחרי המילחמה. ביקרנו בה ביום הראשון, ב-11 בבוקר, שעה שמתקיימת בכל הכנסיות המיסה לילדים.
ההורים והורי-ההורים הביאו את הילדים, מצוחצחים ומשופשפים בבגדי-החג שלהם, כדי להתפלל. כולם כרעו והצטלבו בכניסה. את המיסה אמרו הכמרים בפולנית. אחרי התפילה נשמעו נגינת-עוגב וציפצופי-ציפורים מוקלטים, זכר לפראנציסקוס הקדוש, שלו מוקדשת הכנסיה, ושהיה נוהג לדבר עם הציפורים.
לצירה של הכנסיה יש מיסדרון ארוך, המוביל אל מישרדי הכמורה. למדתי בו פרק בהיסטוריה של ארץ מעונה זו.
שני הקירות של המיסדרון, לאורך עשרות מטרים, מכוסים בטבלות-זיכרון של קבוצות ושל יחידים. רבות מטבלות-השיש נושאות תמונות - רובן של גברים צעירים, אבל גם של קשישים ושל נשים. על טבלה ענקית אחת חרוטים מאות שמות של אנשים שניספו בין 1939 ו-1945, וליד כל שם הגיל ומקום-מותו. בוכנוולד, קטוביץ, אושווינצים (אושוויץ), ורשה, פלוסנבורג, מאוטהאוזן, דכאו, ושוב אושווינצים ושוב אושווינצים - רשימת השמות המזוויעים הרשומה על לוח ליבנו. ונוסף עליהם עוד שם, המופיע שוב ושוב: קאטין, היער שבו רצחו הסובייטים