של פעם. המוכרת, אשה סימפאטית כבת 35, הקדישה לה כמעט חצי שעה, המליצה על הכובעים המתאימים ביותר ונראתה כמי שנהנית להלביש. רחל קנתה לבסוף מיצנפת שחורה מעוטרת בפרווה, ולאחר-מכן הצטערה שלא קנתה גם כומתה שחורה, שמצאה חן בעיניה. אני קניתי כובע-מצחיה נגד הגשם הכמעט-ניצחי. הקפיטליזם התחיל לפעול.
בבוטיקים אלגנטיים אלה הסתובבו כמה קונות לבושות היטב ועונדות תכשיטים יקרים, בנות המעמד החדש של המתעשרים. פולני רגיל אינו יכול אף לחלום על לוקסוס כזה.
ברחוב נובי סוויאט, לא הרחק מנהר הוויסלה, החנויות נוצצות קצת פחות. שם קונים גם אנשים ״פשוטים״ יותר. בחלונות-הראווה מוצגים ספרים, מעילים, תכשיטים, כלי בדולח. יש גם הרבה אשנבים למימכר גלידה, כמובן. כמו במוסקווה, יש לה ביקוש גם בימי החורף הקרים ביותר.
בחנויות אלה עדיין פועלת השיטה הישנה. באחת הפינות של חנות מוכרים כובעי-נשים. הקונות צובאות על דלפק-עץ, המפריד בינן ובין הכובעים המונחים בערבוביה על מדפים עמוסים. זו שמגיע תורה מצביעה על כובע, הזבנית מעבירה לה אותו, היא מודדת לפני מראת-יד קטנה, מחזירה ומצביעה על כובע אחר. צריך למהר, כי דוחפים מכל הצדדים. בפינה אחרת של אותה החנות מוכרים סרבלים. בחורף הכל מחומם, כמובן. כשנכנסים מהרחוב הקר, אפשר להתבשל בפנים.
בחוץ התנועה רבה ביום-חול אחרי הצהריים. החשמליות מחליקות חרש ובמהירות על פסים העוברים לפעמים במידרכה, נהוגות לרוב בידי נשים. (פעם חצתה רחל את הפסים מבלי להבחין בהם, כשהיא מצלמת, והחשמלית הגיעה למרחק של כמה סנטימטרים ממנה מבלי שרחל הרגישה בכך. היא כמעט התעלפה וזה לא קרה לה שנית.)
* * *
בערב, בוורשה, ביקשנו לאכול ב״באזילישק״, אחת משתי המיסעדות הטובות בעיר העתיקה, אך לא נותר בה מקום. עברנו בסימטאות ומצאנו באקראי בית-קפה. נכנסנו והרגשנו מיד בבית. בשני חדרים קטנים הצטופפו עשרות צעירים וצעירות סביב שולחנות קטנים, שתו קפה ובירה, התווכחו, צחקו. הם נראו בסטודנטים בכל העולם, והיו לבושים במדי הדור: ג'ינס כחולים, סוודרים, מעילי-רוח, עגיל באוזן אחת, צמה. גם כאן לא היה רעש, סתם עליזות של נוער. כמה צעירים גרמניים ישבו עם האחרים והתמזגו בנוף. בית-הקפה יכול היה להימצא בלונדון, בפראג או בירושלים.