היתה בעיה עם יוזף הדוס, איש גבוה מעל לגיל 50, חבוש כובע-קסקט כחול, ושיניו חומות מעישון בשרשרת. הוא היה עשר שנים בקנדה ועבד שם במיכרות. "הפולנים יותר מדי שיכורים, יותר מדי מדברים, יותר מדי טיפשים,״ קבע בבוז.
האיש שלו הוא לך ולנסה, האדם היחידי שהוא מוכן להאמין לו. ומדוע? מפני שאחרי שהקומוניסטים ירו באחיו של ולנסה, הוא נשא את האלמנה לאשה. ״על איש כזה אפשר לסמוך,״ פסק.
וחוץ מזה צריך לירות ברוסים. מי שעשה רע לפולנים זה הקומוניסטים, הרוסים. כל מי שלא מצא חן בעיניהם הוצא להורג. פשוט ירו בו. אז כך גם צריך לעשות להם. חבל שלך ולנסה אינו שם אקדח על השולחן ויורה. אבל הוא יודע שצריכים לעשות את הכל לאט.
סיפור אחר הוא ה״באזאר" בפראגה - השכונה שמעבר לנהר. גם הוא מתבוסס בבוץ. הכל מרוח בו, אי-אפשר לפסוע כמה פסיעות מבלי להיתקל בשלולית, אבל רגילים לזה. יש מאות צריפונים וסככות מאולתרות מעל לדוכנים, המציעים כל דבר שבעולם. עשרות רבות של דוכנים לאוכל, בעיקר נקניקים, גבינות וקופסאות מגרמניה. עשרות דוכנים למעילי-גשם, לכובעי-פרווה, לנעליים, לקלטות-פופ.
אלמלא ידענו שלא נותרו כאן יהודים, אפשר היה לחשוב שזהו משהו מסיפורי שלום-עליכם. הכל קונים ומוכרים. כשרחל צילמה, ניגשו אליה בחורים ושאלו בכמה היא מוכרת את המצלמה. עבור ״ניקון״ השווה אלף דולאר הציעו את הסכום האסטרונומי של מיליון זלוטי(מאה דולאר) - משכורת של אדם לחודש - ותמהו שאינה מוכרת. ״מה איכפת לך? תחזרי לחוץ-לארץ ותקני חדשה!" הם דיברו על חוץ-לארץ כעל ארץ-חלומות. גם עבור רשם-הקול הקטן שלי קיבלתי הצעות על כל צעד ושעל, כמו בברית-המועצות.
כל הנשים - מלבד אחת, ג'ינג'ית מאופרת - סירבו להצטלם. הסתירו פנים, היפנו גב, אולי התביישו בצורתן המוזנחת, ואולי התביישו שהן מוכרות בשוק, בבוץ ובליכלוך. אומרים שזוהי תופעה די כללית בפולין: כל אחד מתבייש בעבודה שלו ומאמין שהיה צריך לעסוק במשהו אחר, יותר מכובד. כך נהגי-המוניות. כך המלצרים. כך הזבניות. כך, על אחת כמה וכמה, הנשים בשוק הפתוח.
ביציאה מהשוק ישבו ארבע זקנות מהסרטים ושוחחו ביניהן בערנות, ומדי פעם התמקחו עם לקוחות. הן היו חרושות-קמטים, עטופות במיטפחות-ראש ציבעוניות, וישבו על שרפרפים בבוץ. לפניהן היתה פרושה מרכולתן: נקניקים, בקבוקי-וודקה, כמה בקבוקי-שמפניה, כל מיני קופסאות.
הן היו כל-כך ציוריות, שרחל ניגשה אליהן וביקשה באדיבות, בשלוש