על המתרחש שם, אפילו כתבות מדעיות לא הגיעו משם. היה קיים מסך-ברזל טוטאלי. ואז נפתח משהו, קראנו על מה שקורה בחוץ-לארץ, נסענו לוועידות, יצרנו מגעים אישיים, ופיתאום ראינו מה קורה במערב.״
איך הרגישו הכלכלנים במצב כזה, כשפיותיהם היו סתומים?
"היתה בכל זאת אפשרות למתוח ביקורת. לא בעיתונים בעלי תפוצה גדולה, אבל בכתבי-עת מיקצועיים. היתה לנו שיטה. היינו צריכים לפתוח כל מאמר בכמה עמודים של דברי שבח והלל. קראנו לזה 'להתפלל'. אחר-כך יכולנו לרמוז מה בעצם איננו בסדר. היו לזה מילות-צופן, וכולנו הבינונו למה הכוונה. כך התפשרנו. כל אחד היה מתפלל תחילה, ואחר-כך מגלה במרומז מה הוא חושב באמת."
זינקובסקי בן ה-67 שהה במילחמת-העולם בפולין, כחבר המחתרת ״ארמיה קאריולןה״. הוא נפל בידי הגרמנים, הוחזק במעצר והגיע אחרי המילחמה ללונדון, שבה נמצא אביו. שם גמר את הבגרות, התקבל לאוניברסיטה ויכול היה להמשיך ולחיות באנגליה, אבל מסיבות מישפחתיות חזר עם אביו לוורשה. הוא חשש שמא יאסרו אותו הקומוניסטים, שרדפו אז את מי שהיו חברי המחתרת הלא-קומוניסטית. אבל היה לו מזל, הוא קיבל עבורה כפקיד קטן בלישכה הסטאטיסטית. באחד הימים אסרו את המנהל שלו, אבל שוב היה לו מזל וגם הפעם לא אסרו אותו.
לא יכולתי להתאפק מלשאול אותו אם אינו סבור שהשמדת היהודים מהווה אבידה לפולין. ״בוודאי, אבידה גדולה,״ ומבלי שנשאל הוסיף: ״זה לא נכון שאומרים על הפולנים שכולם אנטישמים. יש, כמובן, אנטישמים, בייחוד בשכבות הנמוכות, אבל אלה אינם רק אנטישמים. הם גם אנטי-אוקראינים, אנטי-גרמנים, אנטי-כולם.״
זינקובסקי חי תחת שתי דיקטטורות, והוא חושש שמא יחיה גם תחת שלישית. ״אני לא אופטימי,״ אמר האיש החייכני, "אני לא רואה שום דבר טוב באופק. לוולנסה יהיו כמה חודשים של ירח-דבש, ואז יתחילו הבעיות. יראו שאינו יכול לקיים את ההבטחות, שהנס אינו מתחולל. לא חשוב איזו ממשלה תהיה. שום ממשלה לא תוכל לממש את תיקוות הציבור. יוכלו לתת לו כסף, אבל לא יוכלו לתת לו מוצרים. ואז, בסוף, יבוא אחד הגנרלים, והצבא שוב ישתלט."
הזילזול שלו בנשיא החדש נובע, אולי, מן הבוז המסורתי שהאינטלקטואלים בפולין רוחשים לעם הפשוט. "אני לא אובייקטיבי,״ הודה. ״אבל הייתי רוצה בנשיא שבכל זאת תהיה לו איזו שהיא השכלה. אינך יודע למה לצפות מארם שאיננו משכיל.״