מופיעים בה, ביחד, ארמון מהמאה ה-14, כנסיה מהמאה ה-15, רחוב של העיר העתיקה ואתר-הזיכרון של מחנה-הריכוז.
* * *
פרשת היחסים בין פולנים ויהודים כאובה מאוד, אך אין היא חד-צדדית, כפי שהיא נראית היום לרבים. היו בה גם פרקי אור, בתקופות שונות.
איך בכלל נוצרה בפולין קהילה ענקית של שלושה וחצי מיליון יהודים, כעשירית מכלל האוכלוסיה לפני מילחמת-העולם השניה? הסיבה לכך חיובית ביותר: בשעה ששררה ברוב אירופה אפלת ימי-הביניים, והיהודים נרצחו או גורשו בהמוניהם מארצות הנראות כיום בנאורות, הם מצאו מיקלט בפולין, שהיתה אז מיבצר של ליברליות.
במשך מאות שנים הזמינו מלכי פולין ואציליה את היהודים לבוא לפולין, יחד עם גרמנים, סקוטים ואחרים. בפולין לא היה קיים מעמד בינוני. היהודים והאחרים מילאו את החלל בין מעמד האדונים(השלאחטה) והאיכרים. הם חיו בערים, נהנו מחסות האצולה ועסקו במיקצועות רבים. תנאי-מחייתם היו טובים לאין שיעור מאלה של רוב רובם של הפולנים, איכרים-צמיתים שהיו רתוקים לאדמת האצילים, משועבדים, מדוכאים ורעבים.
במשך מאות בשנים לא הפכו היהודים לפולנים. הם היו עם נפרד בפולין, כמו האוקראינים, הליטאים, הגרמנים, הטאטארים, הארמנים ואחרים. היו תקופות שבהן היוו הפולנים רק 40% מן האוכלוסיה של ממלכתם הגדולה, שבה שלט קומץ של"מאגנטים״(האצולה הבכירה), שגם הם לא היו פולנים טהורים. אחר-כך חולקה פולין כמה פעמים בין שכנותיה, והפולנים התערבבו עוד יותר עם עמים אחרים. כשזכתה סוף-סוף בעצמאותה, אחרי מילחמת-העולם הראשונה, היוו הפולנים רק 60% במולדתם.
התנועה הלאומית הפולנית נולדה באיחור, במאה ה-19, ובאופן מלאכותי למדי. האינטלקטואלים, שרצו ללכד את פולין המחולקת וליצור להט לאומי, חיפשו אוייב מתאים. האוייב העיקרי היה רוסיה האדירה, ששיעבדה את רוב פולין. אולם רוסיה היתה רחוקה וגם חזקה. היהודים היו קרובים וחלשים. כך טופחה האנטישמיות כחלק מן התודעה הלאומית הפולנית.
אבסורד הוא לצייר קו שחור ישר, המוביל כביכול מן האנטישמיות של ימי-הביניים לזו של הנאצים. כך עושים בבית-הספר הישראלי, וכך גם עשה קלוד לנצמן בסרט ״שואה״. התמונה הרבה יותר מסובכת. האנטישמיות פשטה צורה ולבשה צורה פעמים רבות, בפולין כמו בארצות אחרות. לעיתים קרובות היתה בלתי-אלימה, רוחנית בעיקרה.