לקלוד לנצמן: ״רצינו שיילכו מכאן לפלסטינה. אבל לא רצינו שירצחו אותם. זה היה נורא."
יש הרבה טענות נגד המחתרת הפולנית, שאמנם לחמה מילחמת-גבורה בנאצים והקריבה קורבנות עצומים, אך שלא עזרה ליהודים, לא קיבלה את היהודים לשורותיה ובמיקרים מסויימים גם הרגה יהודים נמלטים. ״הכפר היה אנטישמי,״ הסביר לי חבר-מחתרת לשעבר. ״היינו זקוקים לכפר. בלי הכפר לא יכולנו לפעול. ידענו שנפגע במטרתנו - מיגור הנאצים - אם יקבלו הכפריים את הרושם שאנחנו עוזרים ליהודים.״ הסבר עגום, אך כן.
גם תמונה זו אינה שלמה. פגשנו פולנים המתחבטים קשה, המנסים להתמודד עם עברם, שהפכו פילו-שמים, ולפעמים גם בצורה מוגזמת. מדגישים כי יוזף פילסודסקי האגדתי היה רחוק מאנטישמיות, וכך גם רבים מגדולי המלכים של פולין בימי-הזוהר, כמו קאזימיר הגדול. לך ולנסה, איש פשוט שלשונו "החליקה" לא-אחת, היכה על חטא והביע חרטה פומבית.
תמונה מסובכת.
* * *
זאב ז'בוטינסקי האמין בשעתו שיכול להיווצר שיתוף-פעולה טבעי בין האנטישמים הפולניים ובין התנועה הציונית, על רקע האינטרס המשותף של העברת היהודים מפולין לארץ-ישראל. גם אברהם שטרן(״יאיר״) נסע לפולין ופעל ברוח זו. הסניף הפולני של אצ״ל זכה בתמיכה רבה מצד הצבא הפולני, שסיפק לו נשק ומדריכים.
נדמה שכיום אין בעיני הפולנים קשר בין היהודים וישראל. אין זו אגדה שאחרי מילחמת ששת-הימים הרימו קציני הצבא הפולני כוסות לכבוד הניצחון הישראלי, והתפארו בכך ש״היהודים שלנו היכו את הערבים של הרוסים״.
ישראל, שאינה מתאימה כלל וכלל לתמונה המסורתית של היהודי בעיני הפולנים, מעוררת בפולין לא מעט קינאה והערצה. ״ישראל מהווה בעצם מה שפולין היתה צריכה להיות לדעת פולנים רבים: מדינה קטנה העושה מה שהיא רוצה, המקיימת מישטר דמוקרטי, המצפצפת על הרוסים ועל האמריקאים והמביסה את שכנותיה.״
ישבתי בקפה בוורשה ועשיתי חשבון: מבין שמונת ראשי-הממשלה שהיו עד כה בישראל, ארבעה היו ילידי פולין. (ארבעת האחרים היו ממוצא רוסי ואוקראיני.)
עיתונאי פולני סיפר לי שידידו, פולני-נוצרי, ביקר בפעם הראשונה