14 בנובמבר, 1990. טרבלינקה.
...שנינו עומדים לבדנו, רחל ואני, ביער אבני-הזיכרון באתר טרבלינקה.
הקור מקפיא. השמיים אפורים, קודרים. מסביבנו דממה עמוקה. שום דבר אינו ■זז, כאילו אנחנו לבדנו בעולם - אנחנו, האבנים והעצים הסוגרים על האתר מכל עבר.
לפתע אנחנו רואים שכמה נרות-זיכרון דולקים ליד המצבה המרכזית.
אנחנו מביטים סביב. האם הסתובבו פה אנשים, מבלי ששמנו לב לכך? האם בכל זאת לא היינו לבדנו?
ואז אנחנו רואים את הנהג הפולני שלנו, רומק. איש פשוט, בלונדי, המדבר רק פולנית, מלבד תריסר מילים אנגליות. הוא היה אמור לחכות לנו במכונית המחוממת, מחוץ לתחום האתר.
רומק עומד שפוף ליד המצבה, ומדליק במצית הפשוט שלו נרות-זיכרון שהושארו שם על-ידי מבקרים קודמים, ושכבו מזמן. אין הוא מביט בנו.