לפתע, היער הפך לאוייב. מאיים, זדוני, מחביא בקרבו כוחות שטניים. היער של טרבלינקה.
השמיים היו אפורים, כבדים. הקור העז כאילו שיתק כל חיים. הכפרים שלאורך הכביש המוביל מוורשה לביאליסטוק נראו עזובים. כפרים עניים, שרוב בתיהם עשויים מעץ, חסרי צבע, שהתמזגו בנוף ונטמעו בו. ערפל קל החביא עצמים רחוקים, והוסיף להרגשה של עולם-רפאים. העצים איבדו מזמן את עליהם, ונראו גם הם כשלדים המושיטים את זרועותיהם החשופות השמימה.
לאורך הכביש הראשי היו חיים כלשהם. פה ושם חלפה על פנינו מכונית,
פה ושם עברנו עגלה הרתומה לסוסים, שעליה התכרבלו איכר ואיכרה, תמיד ביחד, במעיליהם העבים או בשמיכה. כמה פועלי-כביש הבעירו אש קטנה וחיממו את ידיהם. עברנו את הנהר בוג. דייג בודד עמד על הגדה.
אחרי העיירה ויצ'קוב ניצב ליד הכביש שלט קטן, ועליו סמל של אש-תמיד והמילים הפשוטות: טרבלינקה 35.
ירדנו מהכביש הראשי, ומיר נכנסנו לעולם אחר. יער קודר בלע אותנו. הכביש הצר כאילו הפך למינהרה בין העצים. מינהרה אפלה, שבקצה שלה, לפנינו, פתח אפור, פיסת-שמיים קודרת. ובמוח עברה המחשבה: האם זה המראה שהם ראו בדרכם האחרונה?
עברנו עוד כמה כפרים. בכניסה לכל אחד מהם פסל של ישוע או הבתולה הקדושה, צלב ופרחים. פה ושם הובילה איכרה זקנה בשמלה ארוכה ומיטפחת-ראש שתי פרות - תמיד שתי פרות - כשהיא נעזרת בענף של עץ. עברנו את הכפר ששמו טרבלינקה - העיד על כך שלט רגיל, כמו כל השלטים בדרך - ועדיין הדרך נמשכה.
חצינו שוב את הנהר, חצינו פסי-רכבת. פסים ככל הפסים. אבל הדמיון שלנו העניק להם חזות מאיימת. הפסים הפשוטים הטילו אימה.
סוף-סוף הגענו ליעד. שוב שלט קטן, ועליו ציור אש-תמיד והשם הנורא. לידו צלב-עץ דק וגבוה, ועליו דמות קטנטנה של הצלוב. חצינו שוב את הפסים האימתניים ונכנסנו ליער. אתר-המוות.
*
*