איך הגענו למקום הנורא הזה?
כשבאנו לפולין כדי לחקור את נפילת האימפריה הקומוניסטית, לא היתה לנו כל כוונה לבקר במחנות-המוות. נרתענו מפני עצם המחשבה עליהם. פחדנו.
אולי יש בכך רגש של אשמה. בימי השואה חיינו שנינו, רחל ואני, בארץ-ישראל. אני, כמו כל בני-גילי, הדחקתי מתודעתי כל מחשבה על המתרחש באירופה. הייתי במחתרת, התווכחנו שם על הדרך להקמת מדינה משלנו, חיינו את חיינו. ידענו שקורה משהו נורא בממלכת-הרשע הנאצית, אך לא ידענו ולא רצינו לדעת. הרגענו את עצמנו בכך שבמילא איננו יכולים לעזור. וחוץ מזה, מדוע לא עלו היהודים ההם לארץ בעוד מועד, כמו הורינו?
כשהגיעו הידיעות המוסמכות על השואה, עם שיחרור מחנה-המוות הראשון (מאידנק) בידי הצבא האדום, הזדעזענו. אבל ההדחקה נמשכה. מדוע הלכו כצאן לטבח? הם, היהודים שם, לא היו כמונו, העברים החדשים בארץ-ישראל. לנו זה לא היה קורה.
ואז בא מישפט-אייכמן. הייתי נוכח בכל ישיבותיו, ולאט-לאט קיבלתי מושג על מה שהתרחש באמת. סיפורי-האימים ירדו עלינו בזה אחר זה, בלשון יבשה, באולם של בית-מישפט, מול תא-הזכוכית שבו ישב אדם אפור, חסר-עניין עד כדי אימה. אז עברתי מעין קאתארזיס. עיכלתי את השואה, עד כמה שאפשר. החיים נמשכו. היתה גם ההרגשה שאנחנו כבר יודעים. קראנו את ק. צטניק, ראינו סרטים ותצלומים.
ובכל זאת - ללכת אל המחנות, לראות במו עיניי את מקומות-הזוועה - זה היה יותר מדי. התנגדתי לכך בכל נימי נפשי.
אך ברגע שדרכו רגלינו על אדמת פולין, ידענו שאין מנוס. כמו יד נעלמת משכה אותנו בכוח אל המקומות האלה. לא יכולנו עוד להתנגד.
* * *
ממחנה טרבלינקה לא נותר דבר. היה צורך להקים בשטח החשוף אתר-זיכרון שיזכיר את הדבר ששום דמיון אנושי אינו יכול לתפוס - רצח שיטתי של 800 אלף בני-אדם במקום אחד.
האמנים, שקיבלו על עצמם את המשימה הזאת מידי ממשלת-פולין, מצאו פיתרון. פשוט. מזעזע.
כשיצאנו מן המכונית תקף אותנו קור מחריד. בשטח החשוף הגדול שבמעבה היער נשבה רוח קרה כקרח, שחדרה אל מתחת לכל הבגדים. היתה דממה מוחלטת. לכמה דקות יצאה השמש והאירה באור חיוור, קר.