וכל הזמן ליוותה אותי המחשבה: הם חשו בקור הנורא הזה, בלי הבגדים שלנו. הם ראו את האור הדלוח הזה. הם ראו את העצים החשופים האלה - את אותם העצים עצמם! - וזהו כמעט הדבר האחרון שראו בחייהם. והעצים ראו את הכל.
עלינו בדרך רצופה באבנים גסות. היינו לבדנו בנוף. בדרך הזו הלכו הם, אז. מימין מונחים בלוקים יצוקים של מלט ברווחים מדוייקים - ספק שורה ארוכה של ארונות-מתים, ספק פסי-רכבת. גושי-סלע בגובה אדם, בלתי מסותתים, כל אחד שונה מרעהו, מקיפים את השטח כולו, כמו עמודי הגדר של אז. מרחוק הם נראים כבני-אדם העומדים לבדם בנוף, זקיפים נשכחים על מישמרתם.
השביל מוביל אל האנדרטה המרכזית - כעין שער-ענק אטום, אבנים מסותתות-למחצה, זו על גבי זו, ועליהן רובץ משקוף כבד, המורכב מפרצופים מעונים של בני-אדם. באמצע האנדרטה חריץ מאונך סתום - מעין שער שאינו מוביל לשום מקום, פתח לגיהינום.
לפני האנדרטה כמה זרים נבולים, ולידם ערימה של נרות-תמיד כבויים, ביניהם אחד בקופסת-אננם של ״עסיס״. ליד האנדרטה אבן עגולה, ועליה בכמה שפות, גם באידיש, המלים "לעולם לא עוד״.
מישטח גדול נראה כקבר-אחים מכוסה בגזרי-עץ מפוייחים, אבל כולו עשוי מחומר סינתטי. זר-פרחים בודד ופאתטי, עטוף בעטיפת-ניילון, מונח על קצהו: ״זוכרים. בית-הספר עמק-החולה״.
מאחורי האנדרטה יש יער של סלעים קטנים, בגובה הבירכיים - כל אבן שונה מרעותה, כל אחת בגובה שונה, כל אחת בעלת צבע אחר - אפור, שחור ולבן, חום. על כל אחת חרוט שם של קהילה. הדמיון הופך את הסלעים לבני-אדם, שקפאו בתנוחות שונות - כפופים, עומדים, כורעים, שפופים, וכולם זועקים זעקה אילמת אחרונה וניצחית. ואולי זה יער של מצבות עתיקות. או מידבר של אבנים על פלאנטה אחרת, לא-אנושית. וכל המישטר הענקי, על מאות הסלעים הקטנים האלה, מוקף בעצי היער, חלקם עצי-מחט ירוקים גם בחורף, חלקם עצים ערומים, הנראים כמתבוננים, עדים אילמים למה שהיה.
עמדנו שם כשעה, מקשיבים לדממה הגמורה, דממת-המוות, קופאים מקור.
בצאתנו, על הכביש, ליד צלב-העץ הגבוה, עברו על פנינו שתי עגלות עמוסות בחציר, ועליהן שלושה איכרים זקנים, חסרי הבעה. בא הרצון לשאול אותם מה ראו, מה חשבו. לא היה לנו כוח.