של האסירים. אולי של מבקרים אחרי השיחרור. הצריפים, מיגדלי-השמירה, גדר-התיל - הכל טובע בעשבי-הבר, הצומחים פרא. סיוט רדום.
הצריפים ששימשו פעם את אנשי הס״ס מוקדשים לתיעוד. המינהל הפולני שומר על הכל בצורה מכובדת מאוד. תצלומים. מיסמכים אותנטיים. נא להעביר למיפקדת 12 מיזוודות מעיזבון היהודים. דרוש מישלוח של תחתוני נשים.
במחנה, כך מלמדות הכתוביות, היו יהודים וגם אסירים פולניים ושבויי-מילחמה סובייטיים. המחתרת הפולנית קיימה קשר עם האסירים. אגודות-צדקה פולניות ניסו לעזור.
ערימות של נעליים, בתוך ארגזי-ענק לכל אורך הצריף. הרים של בגדים. ובסוף, בצריף מבודד, ששום דבר אינו מייחד אותו מבחוץ - תאי-הגאזים. מבפנים, מחדר הכניסה, מבט החוצה - המראה האחרון שראו מאות-האלפים: מיגדלי-שמירה, גדרי-תיל, צריפים, שמיים אפורים-אפורים.
ולאורך כל הסיור, ההרגשה המוזרה של קירבת העיר. בתיה של לובלין, עיר של 300 אלף נפש, נושקים כמעט לגדרות המחנה משלושה צדדים. שיכונים ארוכים, שדייריהם מתעוררים מדי בוקר ורואים לנגד עיניהם את מחנה-המוות, כמו שאני רואה בבוקר את הים.
אחרי כמה שעות, יצאנו שוב מתחת לשער-הבטון המאסיבי אל הכביש הראשי. מסיוט מחניק אל עולם המציאות, עולם של תנועה סואנת, אוטובוסים, זוגות צוחקים, הורים וילדים - הכל במרחק של עשרות מטרים מן הגדר.
עורבים מעופפים מתוך המחנה אל השדות והבתים שמסביב, נחים על הגדר, צורחים.
אף שהיהודים שנרצחו כאן היו בוודאי הרוב העצום של הקורבנות, ניספו פה גם אנשי המחתרת הפולנית, חיילים סובייטיים ורבים אחרים.
מדוע הקימו הנאצים את המחנה דווקא כאן, לעיני כל? האם רצו להפחיד את האוכלוסיה, להוכיח לה בכל רגע את חוסר-האונים שלה מול מכונת-הרצח?
* * *
אם מאידנק שונה לגמרי מטרבלינקה, הרי אושוויץ שונה משתיהן.
חרף כל מה שקראתי ושמעתי על המקום הזה, לא הייתי מוכן למקום הזה.
גם הדרך אל האתר מפתיעה. לא עוד פולין עניה וקודרת, כמו בדרך מוורשה צפונה, לטרבלינקה. ככל שמדרימים, הארץ נעשית עשירה יותר. הדרך מקראקוב לאושווינצים - היא אושוויץ, בגרמנית - עוברת בנוף