18 בדצמבר, 1990. בודפשט.
הזקנה עטה עלינו ברגע שאנחנו נכנסים, וגוזלת מאיתנו את המעילים הכבדים. היא תוחבת לידי דיסקיות של מלתחה, ונושאת את המעילים בהבעת-ניצחון אל מאורתה, כנמרה המביאה את שללה לגוריה.
קפה ״זֶ'רְבּוֹ״. טומי לפיד אמר לנו שעלינו לבוא הנה. אבל גם בלי זה היינו מוצאים את דרכנו אל המקום הזה. בכל עיר אנחנו מוצאים אינסטינקטיבית את בית-הקפה המרכזי. אם יש כזה.
בבודפשט יש. ולא סתם. ״זֶ'רְבּוֹ״ הוא מוסד. כמו ״גרופי״ בקאהיר, כמו ״פלור" בפאריס, כמו ״כסית" בתל-אביב, כמו ״דמל״ בווינה, שבו הגה תיאודור הרצל את מדינת-היהודים. (בהאנובר, העיר שבה ביליתי את 10 שנות-חיי הראשונות, יש קפה קרפקה, המהווה עד היום את מרכז העיר.)
״ז'רבו״, כך אמר טומי בגאווה, ניצח את המישטר הקומוניסטי. הוא נשאר מה שהיה, מאז שמישפחת זירבו, מישפחה של אופי-עוגות משווייץ, באה הנה במאה שעברה והקימה את המוסד הזה.
כבר כשאנחנו נכנסים יוצאות לנו העיניים. באולם הכניסה מוקדש ארון-זכוכית ענקי - אולי שמונה מטר אורכו, קומה על גבי קומה - לתצוגת העוגות והעוגיות. כל הסוגים, כל הטעמים, כל הצבעים. נורא.
שני אולמות נוספים מלאים בעשרות רבות של שולחנות עגולים קטנים, וסביבם יושבים, בצפיפות אך לא בדוחק, קשישים בחליפות הקוראים עיתונים, נשים הממתינות לבעלים, למאהבים או ללקוחות, אך בעיקר צעירים וצעירות, בסוודרים וצעיפים ארוכים, מפלרטטים, מתווכחים, מתלוצצים. אבל לא שומעים אותם. רק המיה חרישית עומדת בחלל.
הקירות מכוסים בקטיפה אדומה. הווילונות הכבדים, המוסטים מהחלונות ואסופים בפתילים, הם מאותה קטיפה. מן התיקרה תלויות ניברשות-בדולח ענקיות.
החלונות הגדולים פונים אל הכיכר. מבעדם רואים נשים במעילי-פרווה וכובעי-פרווה אופנתיים ממהרות בקור המקפיא אל המדרגות היורדות לתחתית. עץ-אשוח גדול מזכיר שבעוד שבוע יחול חג-המולד.
בעיני-נץ אני מגלה שולחן המתפנה ליד אחד החלונות. עוד לפני שאנחנו מגיעים אליו מספיקה מלצרית לפנות ממנו את הספלים והטיפ, ותוך שניות נראה השולחן כאילו היה פנוי זה זמן רב. זריזות מדהימה.
ההזמנה היא תהליך מכאיב. מטעמי דיאטה מחליטים להזמין רק עוגה אחת, אבל איזו? אם בוחרים באחת הרי פירוש הדבר שאי-אפשר להזמין את האחרות. רחל עומדת במיבחן בגבורה. מזמינה עוגת-שוקולד עם קרם. העוגה אכן נפלאה, אלא מה - קטנה. גודלה כשל כרטיס-ויזה, בעובי של זרת.