טיילנו ברחוב ואצי, מידרחוב-הקניות של בודפשט, ולא האמנו שאנחנו נמצאים בארץ שהשתחררה זה עתה מידי הקומוניזם.
משני צידי הרחוב הצר והעתיק התחרו זה בזה בוטיקים שלא היו מביישים את פאריס - לא מבחינת שפע הסחורות ולא מבחינת עיצוב-הפנים וחלונות-הראווה.
הרחוב היה מלא באנשים, ובעיקר נשים, שגם הופעתן לא היתה מביישת את פאריס. גברות במעילי-פרווה מהודרים, ולראשן כובעי-פרווה יפהפים שיכלו לערער לרגע את ביטחונם של מתנגרי-פרוות כמונו. כולם היו עמוסי שקיות וחבילות.
בשום מקום לא היה תור, מלבד אחד: לפני חנות ״אדידאס״. נתקלנו בתופעה זו גם לאחר מכן: בכל פעם שעברנו ליד אותה חנות ברחוב ואצי, השתרך לפניה תור. לא לפני חנות "ריבוק" ממול. לא לפני שום חנות אחרת. כשמתפשטת בבודפשט השמועה ש״אדידאס״ קיבלה מישלוח חדש, נוצר תור. צעירים בבגדי-ספורט מודרניים, נשים אלגנטיות עם ילדיהן, אדונים מכובדים - כולם עומדים שם בתור.
באנו לבודפשט כמה ימים לפני חג-המולד, והאווירה היתה חגיגית. יתכן שגם תנועת-הקונים היתה ערה מכרגיל. שרשרות של נורות ציבעוניות היו מתוחות לרוחב המידרחוב, ועץ-אשוח מקושט בנוצצים עמד בקצהו.
החנויות היו מלאות. מוכר-עיתונים ידידותי מכר באמצע הרחוב עיתונים מכל העולם וגבה עבורם מחיר מופקע. צעירים ערביים הציעו להחליף מארקים בשער השחור. מוקיון ביצע תרגילים לצלילי קלטת.
כל זה היה שונה מאוד מהאווירה במוסקווה, בוורשה ואף במיזרח ברלין. כשמצאנו לעצמנו לבסוף מקום בקפה ״ז'רבו״, אמרתי לעצמי: "אולי צדקו אלה שאמרו שהונגריה היא שונה לגמרי, שפה כבר לא היה קומוניזם הרבה שנים? אולי בכלל לא היה טעם שנבוא הנה?"
בלילה לפני כן, כשירדנו מן המטוס, לקח אותנו טומי לפיד, שבא באותה הטיסה, למלון"פורום". טומי, בעל המדריכים המפורסמים לאירופה, הבטיח לנו מראה מהמם בבוקר. ואכן, כאשר פקחנו את עינינו, נשקף אלינו מבעד לחלונות הגדולים מראה מספר-האגדות: הדאנובה הרחבה, ובעבר השני, קרוב-קרוב, ארמון-המלוכה המרהיב.