לא פחות מהמם היה מחיר החדר במלון: יותר מ-200 דולאר ללילה. החלטנו לברוח מיד. לא באנו לגור בין תיירים, אלא להכיר את החיים. פקיד-הקבלה סידר לנו דירה פרטית, ״לא רחוק". כאשר הגענו לשם במונית, נפלה רוחנו: רחוב קטן שהנהג מצא אותו בקושי, שכונה עניה, בית מוזנח, פחי-אשפה גדולים בכניסה, קומה רביעית בלי מעלית. עד שסחבנו את המיזוודות למעלה, כמעט פרחו נשמותינו.
זהו. הגענו לבודפשט האחרת, האמיתית.
לפני שעלו בנו הירהורי-חרטה, נכנסנו לדירה והופתענו. למדנו עוד פרק על החיים בהונגריה. דירתה של הגברת אירנה ראסקי, אלמנה הגרה לבדה, היתה יהלום קטן: וילונות כתומים-בהירים יצרו את ההרגשה שהיא שטופת-שמש גם בימי החורף האפורים והקרים של שהותנו שם, רהיטי-קש ופרחי-חמניות צהובות ענקיות על הטאפטים העניקו לה הרגשה של קלילות. בכל פינה, וגם באמצע החדרים, עמדו צמחים ירוקים בעציצים. בימים הבאים שמחנו לבוא ״הביתה״.
הבית, כמו כל הבתים ההונגריים, דבוק לשכניו ובנוי בצורה המוזרה שראיתי בסרטים הונגריים. הדירות אינן פונות אל חדר-המדרגות, אלא למירפסות המסתעפות ממנו בכל קומה, ומקיפות חצר פנימית. כדי להגיע לדירה עולים במדרגות, יוצאים למירפסת הפתוחה והולכים אל כניסת-הדירה. אין זה תענוג בגשם שוטף.
כך למדנו כבר ביום הראשון שיש שתי הונגריות: זו שיש בה מכל טוב, ארץ של עשירים וחיים טובים, וזו המתנדנדת על קו העוני. הראשונה היא הקליפה החיצונית. השניה היא הנאבקת על חייה, וגם על הדמוקרטיה הרופפת.
* * *
ארמון-המלוכה משקיף על הדאנובה ממערב. ארמון-הפרלמנט משקיף עליה ממיזרח, אך אינו פחות מפואר. פעם היה זה הבניין הגדול באירופה. הוא נבנה על-ידי אדריכל יהודי בשם אימרה שטיינךל בסוף המאה שעברה, בימי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ודומה מבחוץ לארמון הפרלמנט הבריטי.
בפנים זה נראה כמו תערובת של קתדרלה, בית-כנסת ומיסגד. יתכן שהצבעים המיזרחיים של כמה מן האולמות מזכירים את 150 שנות השילטון התורכי בעיר. וילונות ושטיחים בצבע ארגמן, תיקרות גבוהות מאוד, מצויירות, עמודים מוזהבים ומסוגננים במעלה גרמי-מדרגות רחבים משיש.
מכל החלונות - מלבד הוויטראז'ים הרבים - נשקף הנהר וקו-רקיע של מיגדלים וכיפות.