שכאן שכן במשך 150 שנה המושל התורכי, שהפך את הקתדרלה הגדולה למיסגד.
המיבנה המוזר ביותר על הגיבעה נקרא "מצודת הדייג״. זוהי מערכת משוגעת של חומות כאילו-עתיקות, מיגדלים בגבהים שונים ומדרגות המובילות למירפסות-אבן, המשקיפות על הנהר הרחב ועל רובע פשט, הנראה מבעד לערפילים בגדה ממול. המיבנה נראה כשריד מימי-הביניים שהשתמר באופן יוצא-מהכלל, אך למעשה נבנה רק בראשית מאה זו. ממקום זה מתגלה העיר בכל יופייה עוצר-הנשימה, כשהדאנובה זורמת למטה, ארמון הפרלמנט ובניינים יפים אחרים מעטרים את הגדה שממול, ורובע פשט משתרע עד לאופק. לא בכדי נקראת העיר "פאריס של המיזרח״.
בודפשט, המונה יותר משני מיליון תושבים, היא די חדשה כעיר מאוחדת. לפני יותר ממאה שנים אוחדו בה שלוש ערים שונות: פשט ממיזרח לנהר, בודה ממערב ואובודה מצפון. הנהר הפריד עד אז בין הערים, כשם שהפריד במשך אלפי שנים בין המערב ההררי והמיזרח השטוח של הארץ.
פעם עמדו על גיבעת-הארמון אלופים רומאיים, והשקיפו מיזרחה בדאגה. הדאנובה נקבעה כגבול האימפריה, וכל מה שהיה מעבר לנהר מיזרחה, עד קצה העולם, היה או-ץ-הברברים. הרומאים, חובבי המרחצאות, אהבו את בודה מפני שיש בה - עד היום - מעיינות חמים. יתכן שהלגיונרים, שהספיקו ליהנות מחמי טבריה, מצאו להם תחליף כאן. בחפירות המחנות הרומאיים בצפון בודה נמצא מטבע של בר-כוכבא - עדות לכך שכמה מן הגייסות שלחמו במרד היהודי הועברו מגדות הירדן לגדות הדאנובה.
כשהתקרבו הגייסות הסובייטיים לרובע פשט, התבצרו הנאצים ברובע בודה ההררי, החולש עליו מלמעלה. במשך כמה שבועות של קרבות מרים שוב הפך הנהר הגדול לגבול בין האימפריות.
רומאים, הונים, תורכים, נאצים, קומוניסטים - כולם ישבו כאן, כולם עברו, כולם השאירו אחריהם הרס.