21 בדצמבר, 1990. בודפשט.
ליל-שבת. אנחנו נוסעים במונית (אוי לאוזניים) לבית-הכנסת של הרב תומאש ראי. הבטחנו, כשדיברנו איתו בבניין הפרלמנט.
מוצאים את המקום בקושי, מפני שזה נחבא בבית-מגורים. אנחנו מופתעים לראות שזה בסך הכל שטיבל קטן, חדר. מאחוריו אולם בית-הכנסת, שאינו בשימוש מפאת חוסר מתפללים.
מציצים פנימה ומתלבטים אם להיכנס, כאשר יוצאים לקראתנו כמה זקנים, תופסים אותנו כמעט בכוח ומושכים אותנו פנימה. את רחל מובילים לשולחן בפינת החדר, ומושיבים אותה בין ארבע נשים זקנות, המלטפות אותה בחיבה ותוחבות סידור פתוח לידיה. אותי סוגרים בין שני זקנים על אחד הספסלים.
האיש לידי, כבן 70, שמח לדבר גרמנית. את השפה למד כאשר גוייס לגדודי-העבודה של הצבא ההונגרי במילחמת-העולם השניה. כמו אביו של ראי, נפל בשבי הרוסי עם כל הגדוד שלו, וישב שם במשך שש שנים. הוא לא נטה לדבר על תקופה זו. נראה שהיתה קשה.
האווירה במקום הקטן חמה מאוד, חברותית מאוד, מישפחתית מאוד. בסך הכל יש כאן 30 גברים ונשים. לא מקפידים על טכסים, שלא כמו בכנסיות הנוצריות. הכל עושה איכשהו רושם מבורדק. נער, יחיד, מפהק. אמו מאותתת לו משולחן הנשים לכסות את פיו בכף-ידו.
בשעת התפילה מדברים הקשישים זה עם זה בחופשיות, בעודם עושים מתוך הרגל את כל התנועות הנכונות, ממלמלים מדי פעם את התפילות ועונים אמן. ברור שכולם מכירים את כולם, שגדלו ביחד ועברו את השואה ביחד.
כשאנחנו יוצאים מהמקום החם ושואבים מלוא הריאות את האוויר הקר בחוץ, מתחיל לרדת שלג דק.