הגיבורים, לזכר החיילים היהודיים בצבא האוסטרו-הונגרי שנפלו במילחמת-העולם הראשונה. על בימה ישבו ראשי הקהילה, וביניהם זולטיי, ולידם דגלי הונגריה וישראל.
כבר בכניסה עטף אותנו הטנור האופראי האדיר של החזן, ששר בליווי של צלילי-עוגב ומקהלה מצויינת. מכיוון שלא ראינו את המקהלה והעוגב, סברנו תחילה שאנחנו שומעים תקליט. אבל הכל היה חי ואמיתי, מקהלה של ממש מאחורי מחיצה.
לא היתה עזרת-נשים ממש. ישבנו כולנו באולם הגדול, הגברים מימין למעבר והנשים משמאלו. בניגוד לשטיבל, שכל המתפללים בו היו זקנים, חוץ מהנער המפהק, היו בבית-הכנסת המרכזי לא מעט צעירים וצעירות, מהן אלגנטיות. צעירים רבים חוזרים עכשיו ליהדות - אולי תודות לאנטישמיות.
לא השבת שומרת על העם היהודי, אלא שינאת-היהודים.
* * *
לא מכבר קם בפרלמנט גנרל ואמר שהגיע הזמן להתגאות בכך שההונגרים השתתפו במילחמה נגד הקומוניזם. כוונתו היתה לחיל-המישלוח ההונגרי שלחם בחזית הרוסית, שכם אל שכם עם הוורמאכט הנאצי, תחת פקודת היטלר.
קצין בכיר אחר, קולונל, הציע להחזיר על כנו את המונומנט המרשים, שהוקיע את חוזה-טריאנון. זהו החוזה משנת 1920, שבו כפו המעצמות המנצחות על ההונגרים את הוויתור על שטחים נרחבים של ארצם לטובת כל שכנותיה. טראנסילבניה סופחה אז לרומניה, שטחים אחרים נמסרו ליוגוסלביה ולצ'כוסלובקיה. זהו עדיין פצע פתוח, מפני שמיליוני הונגרים חיים בשטחים אלה תחת שילטון זר, ולרוב עוין.
על אותו מונומנט היתה כתובת בכתב-ידו של בגיטו מוסוליני, ממציא הפאשיזם. גם אותה רצה הקולונל להחזיר. ההצעה לא התקבלה. (כשהיינו שם, עדיין עמדה במקום הזה, המשקיף על כל העיר, אנדרטה לגיבורי הצבא האדום, משחררי בודפשט.)
על כך סיפר לנו ג'ורג' מולדובה, עורך שבועון סאטירי, הומוריסט ידוע, סופר, עיתונאי, רפורטר מפורסם, מגדולי אנשי-העט בהונגריה, וגם יהודי. אפשר לומר: כמובן.
עוד בטלפון אמר שלא נשאר מה לאכול בביתו, ועל כן נקבעה השיחה בביתה של סוזאן, המתרגמת הנאמנה שלנו. בהגיענו לשם כבר המתין לנו: איש בעל פנים אדמדמות, מחייכות, רחבות מאוד, קרח, בהחלט לא"פרצוף יהודי״, איש מלא עליצות למרות שהתברר בסוף שהוא פסימי מאוד. כל