מובן שהיתה קומוניסטית. בעלה, שנפטר ב-1972, היה קומוניסט יליד ארגנטינה.
היא עצמה איבדה את האמונה במישטר בימי מישפטי-הראווה הגדולים של שנות ה-50, שקורבנותיהם היו קומוניסטים יהודיים. "אמרתי שלא יכול להיות שרייק הוא בוגד,״ סיפרה. ״אבל בעלי המשיך להאמין. אם אומרים שהוא בוגד, אז הוא בוגד, אמר." אבל בימי המרד של 1956 איבד גם הוא את אמונתו.
נראה שהבעל חזה את המאורעות. ערב המרד שלח את סוזאן למישפחתה בסלובקיה, שם נולדה. שם היתה כל-כך מאושרת, שלא קראה עיתונים ולא הפעילה את הרדיו, וכך לא ידעה כלל שבהונגריה מתחוללת התקוממות היסטורית. כששמעה לבסוף, מיהרה הביתה, אבל הגיעה רק אחרי שהכל כבר נגמר. אין לה מושג מה היה.
ישראל מעניינת אותה במיקצת, מרחוק. אין היא מעלה על דעתה להגר מהונגריה. שם נמצאים בתה ונכדה, שם גם מולדתה הרוחנית. אבל אין היא יכולה לשכוח אף לרגע שההונגרים לקחו חלק פעיל בשואה, שבה ניספו 600 אלף מבין 800 אלף יהודי הונגריה.
היא עובדת גם כמדריכת-תיירים. כשמזדמנת לה קבוצה מגרמניה, היא סוחבת אותה קודם כל לאנדרטה לזכר ראול ולנברג. גם אותנו הביאה לשם, כמעט בכוח - ולשם כך דחתה את הביקור השבועי אצל הרופא המטפל בארטריטיס שבברכה.
הופעתה החיצונית היתה מאוד רגילה. איש לא שם אליה לב ברחוב ובתחתית. אבל פעם, כשרצתה לעשות רושם על הפסל ודגה, שהלכנו לראיינו, הופיעה בשימלת-קטיפה שחורה ובכומתה אדומה שהבליטה את עיניה הכחולות ואת עצמות-הלחי הגבוהות שלה, ואז ראינו לפתע שהיא אשה יפה מאוד, שהיתה בוודאי מהממת בנעוריה. ורגה, אגב, זכר אותה אחרי עשרות שנים כצעירה משגעת, שחיתה בקירבת בית-הספר לאמנות.
היא בלתי-דתית לחלוטין, אבל, כדבריה, "מסורתית״. זה מתבטא בכך שהיא מדליקה נרות-שבת ומשתדלת להיות פעם בשנה בבית-הכנסת, בערב ״כל נדרי״. היא אוהבת את המנגינה. אבל אם היא עמוסת-עבודה באותו ערב, היא נשארת בבית ומקשיבה למנגינה מעל גבי תקליט.
אשה מהחיים, מלאת סתירות. מאוד יהודיה ומאוד הונגריה.