17 בדצמבר, 1990. בודפשט.
בלובי של מלון"פורום" התנועה רבה. אנשי-עסקים אמריקאיים מתרווחים על כורסות-העור היקרות, בחברת עמיתים הונגריים, ומנסים לעשות עסקים. צעירות מקומיות הדורות וארוכות-רגליים ממתינות לגברים זרים.
בין האמריקאים וההונגרים מתרוצצים כמה יהודים, הנראים כאילו באו זה עתה ממאה-שערים. מיגבעות שחורות, מעילים שחורים, זקנים, פיאות. הקול הנשי העדין ברמקול קורא לטלפון אנשים בשם רוזנשטיין וזילברברג. יתכן שכל היהודים האלה באו מאמריקה ומישראל כדי להשתתף בחנוכת בית-ספר יהודי חדש, שהוקם מתרומות האחים רייכמן מקנדה. חרדי-חרדי. בנים לחוד, בנות לחוד.
לא רואים ערבים. סיפרו לי שיש חלוקת-עבודה בלתי-רשמית בין "פורום״ ובין המלון השכן, ״הייאט״. כשבא ערבי ל״פורום״, שולחים אותו ל״הייאט״. כשבא יהודי ל״הייאט״, שולחים אותו ל״פורום״. מטעמי ביטחון. אינני יודע מי מרוויח מזה, כי ל״פורום״ ארבעה כוכבים, ול״הייאט״ חמישה. חדר ב״פורום״ עולה יותר מ-200 דולאר, ואפשר רק לנחש מה משלמים השייחיים המגיעים ל״הייאט״.
רחל ואני יושבים בלובי ועוקבים אחרי התנועה, כאשר אני שם לב לאיש מוזר, המסתובב סביבי בצורה חשודה. איש חסון, רחב-כתפיים, בחליפה פשוטה. הדבר הבולט בו ביותר הוא הפרצוף: פנים מונגוליים רחבים, פראיים. מה הוא רוצה ממני? לבסוף הוא ניגש. ״אמריקה?״ הוא שואל. ״ישראל,״ אני משיב קצרות.
ברור שאינו מבין. לא שמע מעולם על ישראל. אולי הוא חושב שזוהי עיירה בארצות-הברית.
״יש לי עורות יקרים," הוא אומר באנגלית רצוצה. ״אולי בשביל הגברת. אני צייד גדול.״
הפעם הגיע לכתובת מאוד לא-טובה. רחל שונאת ציידים, וגם אני. ״תגיד לו שאני מוכנה לקנות רק את העור שלו, אם מישהו יפשוט אותו ממנו,״ אומרת רחל.
״תודה רבה, אבל אנחנו לא מעוניינים,״ אני מתרגם. האיש מחזיר לי חיוך נוצץ, החושף שתי שורות של שיניים צחורות, ופונה לחפש בטרקלין תייר אמריקאי עשיר אחר.