הוא הביט בי בעיניים כחולות-כחולות. פנים רחבות, סמוקות, ומעליהן שיער חלק, בלונדי מאוד.
אילו היה בימאי צריך לבחור בשחקן שיגלם את דמותו של אישטוואן צ'ורקה, הפוליטיקאי הימני-קיצוני הנחשב כדובר הראשי של האנטישמים בהונגריה, לא יכול היה למצוא אדם מתאים מצ'ורקה עצמו. יהודי היה אומר: "פרצוף של גוי״. הוא הזכיר לי קצת את פראנץ-יוזף שטראוס הגרמני.
איש גבוה, כבד-גוף, לבוש בחליפה שחורה ומתחתיה חולצה לבנה, מעומלנת, מתוחה על כרס. עניבה שמרנית, שחורה מנוקדת.
כשאמרתי לידידיי ההונגריים החדשים שאני רוצה להיפגש איתו, נדהמו. צ'ורקה? האנטישמי הזה? מה פיתאום? איך אפשר?
הכי נדהמה סוזאן. תחילה סירבה בכלל להשתתף בראיון. ״פשוט לא מסוגלת,״ אמרה. אחר-כך, כשפניתי אל מצפונה המיקצועי, נכנעה חלקית: היא תנסה, אבל אינה בטוחה שתעמוד בזה. היא עמדה בזה בגבורה, אך כל העת חששנו שמא תתפרץ. אחר-כך חלתה ולא קמה ממיטתה במשך שלושה ימים.
המתיחות לא היתה חד-צדדית. אמנם, במשך כל השיחה ישב מולי אדם נינוח, השולט בעצמו והבוחר את מילותיו בקפידה. אבל רחל, שישבה על הריצפה כדי לצלם, ראתה שבהתחלת השיחה היו אגרופיו מתחת לשולחן קמוצים, מדי פעם הידק את רגליו וכל גופו אמר מתיחות. כשראה שהמצלמה מכוונת אל מתחת לשולחן, פתח את אגרופיו ובמשך יתרת הראיון ישב כשידו האחת מחזיקה בשניה מתחת לשולחן. הוא הסכים לראיון כדי להפריך את ההאשמה שהוא אנטישמי, אבל הוא חשש שמא האיש מישראל טומן לו מלכודת.
הוא הזמין אותנו לחדרו ב״בית הלבן". הבניין קרוי כך בשל צבעו, אך בעצם היה צריך להיקרא ״הבית האדום״. עד לא מכבר היה זה מישרד המיפלגה הקומוניסטית (״מיפלגת הפועלים הסוציאליסטית״), והוא גם נראה כך: בניין גדול, מרובע, בלתי-מתפשר, חסר כל חן, ובו מיסדרוגות ארוכים מאוד, חמורים מאוד, שמשני עבריהם חדרים ממוספרים. הם הזכירו לי את בניין המישטרה החשאית בברלין המיזרחית, השטאזי. מכיוון שבניין