20 בדצמבר, 1990. בודפשט.
אנחנו עומדים בקרון של ה״שיקלו״. זוהי מין רכבת-הרים הנעה בעזרת גלגלי-שיניים, כמו ה״כרמלית״ בחיפה, המתרוממת מכיכר קלארק אדם, על גדת הדאנובה, ומגיעה תוך כמה דקות אל פיסגת גיבעת-הארמון. עליה תלולה מאוד, קצרה מאוד למרבה הצער, שבמהלכה נפרש לרגלינו הנוף הנהדר של פשט, מעבר לנהר.
(את הרכבת הזאת, הדומה לצעצוע נחמד, בנו מזמן. במילחמת-העולם נהרסה, כמו חלקים רבים של בודפשט, כאשר הגרמנים הנסוגים ניהלו קרב-מאסף עקשני עם הסובייטים המתקדמים. הקומוניסטים בנו אותה מחדש.)
לידנו עומד הונגרי כבן 60, בחליפה לא-מהודרת ומיגבעת. נכנסים לשיחה בגרמנית. הוא מספר שהוא הונגרי שבא מחוץ לעיר. לא קלטתי את שם עיר מולדתו.
"איזו רכבת נחמדה,״ מתלהבת רחל.
האיש מעווה את פניו ואומר במרירות: ״הארץ מתפרקת, ואנחנו, ההונגרים, עוסקים במישחקים.״