פגשתי בו לפני שנפגשתי איתו.
במקום שקט, קצת נידח, ברובע בודה של בודפשט, עומדת האנדרטה לזכר ראול ולנברג.
לא הייתי מגיע אליה, אלמלא התעקשה סוזאן לגרור אותנו לשם, כמעט בכוח.
היה יום קר, גשום. בצדו של רחוב שקט, על מדשאה קטנה, ניצב פסל מיוחד-במינו. שני גושי-סלע גבוהים, אדומים, בלתי-מסותתים, וביניהם, כמו עומד בפתח, אדם לבוש במעיל עליון, המושיט את יד-ימינו קדימה. מאצבעות ידו נטפו טיפות הגשם. פסל שקט, מרגש, מחווה לגדול הגיבורים של המאה ה-20.
שאלתי מיהו בעל-היצירה. סוזאן הזכירה שם שלא היה ידוע לי. שכחתיו מיד.
כעבור כמה ימים החלטנו לצאת מן העיר ולתור את הארץ. ליווה אותנו מדריך מטעם מישרד-התיירות. הוא עמד על כך שנבקר בדרך באתרי-התיירות המקובלים, אובוז-ה(בודה העתיקה) וסנט-אנדרה. לא היה לנו שום חשק לראות אתרי-תיירות, אך נכנענו.
בכיכר קטנה באובודה ראינו קבוצה של נשים, שהחזיקו בידיהן מימדיות פתוחות בגשם. רק מקרוב התגלו כפסלים. המדריך שלנו באותו יום, אדם, אמר שיש כאן ביתן של פסל חשוב, וש״חייבים לראות".
למען האמת, לא רצינו לראות. רצינו לצאת לכפר. חוץ מזה אני גם לא משוגע לפיסול. אבל לא היה נעים לסרב. "בסדר,״ אמרתי, "אבל רק לעשר דקות.״ וכך פגשתי את אחד האנשים המרתקים ביותר שהיכרתי בחיי.
בתוך הביתן מצאנו את עצמנו מוקפים באוצר מהמם של פסלים - פסלי עץ, אבן, מתכת מבריקה. עשרות רבות של דמויות בסיגנונות שונים, בתנוחות בלתי-רגילות. חדרי הביתן היו צרים מלהכילן, והגינה הגדולה היתה מלאה בדמויות נוספות, שכאילו נאספו שם במיקרה: פרנץ ליסט בפינה של מירפסת נשען על מעקה-הברזל, בלה ברטוק לרגלי מדרגות, סופר הונגרי ידוע נח על ספסל, קופרניקוס נשען על דוכן, שקוע במחשבה, אישטוואן הקדוש, הגיבור הלאומי ההונגרי, בגלימה של מתכת מבהיקה,