מול הבתולה הקדושה, משה רבנו, דון קיחוט. פרטיזן. קורבנות באבי-יאר. שפע מהמם של כישרון מקורי. כל פסל כולל את הדמות וגם את סביבתה.
באולם המרכזי עמדו שלושה פסלים כמעט-זהים (אך לא לגמרי): חייל ענוד-מדליות, בלי ראש, קטוע-רגל וקטוע-יד - פסל אחד מעץ, אחד מאבן, אחד ממתכת. בעודנו מתבוננים בהם, התרומם ביניהם גבר שנראה בעצמו כפסל שקם לחיים: איש גבה-קומה, כ-1.90 מטר, בעל פנים חצובות, שפם קצוץ, שיער קצר קצוץ, גבינים שחורים ישרים לגמרי. אילו הייתי צריך להגדיר את הרושם הראשון שעשה עלי אימרה ורגה, הייתי משתמש במילה "אציל״. רושם זה התחזק ככל שהיטבתי להכירו, ועבר מן החזות החיצונית של האיש אל כל ישותו.
נכנסתי איתו לשיחה ושכחתי את הזמן, את הכפר, את תוכנית-היום שלנו. ורגה(בהונגרית זה נשמע כמו ״וורגו״) ריתק אותי. הוא היה ההונגרי ההונגרי ביותר שפגשתי. אחרי שיחות רבות עם אינטלקטואלים, שרובם התגלו איכשהו כיהודים שלמים או חלקיים, ישב מולי הונגרי שורשי, שהזדהה מיד כאדם לאומי. אך מה רב היה המרחק בין הלאומיות ההומניסטית שלו ובין הסיסמות הנבובות של צ'ורקה!
הבעתי את התפעלותי מהיצירות שמסביב. ״זהו שדה-הקרב הנטוש, שבו נמצאים השרידים של המאבקים והרעיונות שלי,״ חייך.
קרה לי כמה פעמים בחיי שהתחלתי לשוחח עם אדם זר, וכבר כעבור כמה דקות חשתי שיש בינינו קירבה כה רבה בגישה, עד כי נדמה שהחלפנו דיעות במשך שנים. כך הרגשתי בפגישה זו. אך כל זה היה על קצה המזלג. הוא הזכיר כלאחר-יד פרטים מחייו וזרק פירורים מהשקפת-עולמו, וזה רק גירה את תשוקתי לשמוע עליו יותר. כששאלתי אם הוא מוכן להקדיש לנו עוד מזמנו, הזמין אותנו מיד לביתו, למחרת היום, שהיה יום ראשון. הוא עשה זאת בצורה שנתנה לנו להרגיש שאנחנו מעניקים לו כבוד עצום שאינו מגיע לו.
כשבאנו למחרת לביתו בבודה, נוכחנו לדעת שכך הוא נוהג להכניס אורחים. אף לרגע לא הניח לנו להרגיש שהוא, הפסל בעל השם העולמי, מקריב לנו מזמנו. להיפך, כל התבטאות שלו היתה כשל אדם שניתנה לו הזכות הנדירה לארח אדם שהוא לפחות שווה לו, אם לא יותר מזה. אף לא פעם אחת הביע דיעה מבלי להוסיף מיד שאולי הוא טועה, ושאנחנו בוודאי מיטיבים לדעת ממנו. כשהראה לנו את האוצרות שמילאו את ביתו, השתדל להמעיט בערכם. גם כשהגיש לנו קפה מצויין התנצל על טיבו. למרות שזהו נימוס של מארח, היתה לנו ההרגשה שזה ספונטאני לגמרי, כדרכו של אציל המארח אציל שכן.
ביתו דומה לארמון קטן. זהו בית דו-קומתי בראש גיבעה, מוקף בגן מלא בפסלים. מכיוון שהוא נוהג לבצע כל עבודה כמה פעמים, הרי כל פסל