ארץ, באיזו תקופה, והוא צריך לדעת לקבל על שיכמו את הגורל הנובע מכך."
באותו רגע דיברנו גרמנית, והמילה הגרמנית schuitern ("לקבל על שיכמו״) חזרה פעמים רבות בשיחה. בכלל, לאורך כל השיחה עבר ורגה מאנגלית לגרמנית ומגרמנית לאנגלית, מבלי שהרגיש בכך, לפעמים באמצע מישפט. הוא שולט בשתי השפות במידה שווה, אך הגרמנית שלו עממית יותר, זכר לימים שבהם חי ולמד בגרמניה.
אנגלית למד בנסיבות מיוחדות. אחרי המרד של 1956 היה בטוח שייאסר. ״ידעתי שבכלא לא יתנו לי לפסל, או לצייר, או לכתוב. אז החלטתי ללמוד אנגלית. קניתי את כל כתבי שקספיר, והתחלתי ללמוד את הסונטות שלו. כך למדתי את המילים, אם כי לא הייתי בטוח איך מבטאים אותן.״ בסוף לא נאסר, אך בינתיים למד אנגלית. לדוגמה ריקלס באוזנינו בעל-פה את הסונטה השניה, במיבטא מצויין.
״אדם אינו רשאי לפרוש - לא מהמקום שלו ולא מהעם שלו. הוא צריך להבין שנגזר עליו לעשות מה שעליו לעשות, בתוקף הנסיבות שלתוכן נולד."
״אם כן, היכן הגבול בין אי-פרישה מההיסטוריה, כדבריך, ובין פאטאליזם?״ חקרתי.
הוא פיתח תיאוריה ציורית ומסובכת. ״הזיכרון הוא כמו ריקמה דו-מימדית, שיש בה הרבה-הרבה חוטים, מיליוני חוטים דקים קטנים, וכולם משפיעים עליך ואתה חלק מהם. למעשה זוהי ריקמה תלת-מימדית. לא אריג אחד אלא מיליוני אריגים, שבכל אחד מהם מיליוני חוטים, כולם שייכים לך ואתה שייך להם."
דימוי אחר: ״זה כמו רשת-דייגים. חורי-הרשת קובעים מי נתפס בה - דגים קטנים מדי אינם נלכדים, ודגים גדולים מדי אינם יכולים להילכד. היא תופסת דגים מסויימים. ההווייה האנושית היא כזאת, היא תופסת דברים מאוד מסויימים ואתה צריך לדעת מה הם, אתה צריך להיות מודע למקומך, וליצור הרמוניה בין הדברים. אם אתה מקבל את ההיסטוריה של אלפי השנים שקדמו לך, ואתה יודע איפה אתה נמצא ולאן אתה שייך, אתה פועל במיסגרת זאת, תוך הארמוניה עם החלל והמקום.״
״אתה מזכיר לי את גתה,״ הערתי.
״אני ציטטתי עכשיו את גתה,״ תיקן אותי בעדינות.
הוא ציטט גם אימרה לאטינית: ״מי שלא הולך עם גורלו מרצון ובששון, הגורל גורר אותו בעל-כורחו וביסורים.״ והמסקנה: ״זוהי תפיסה לאומית. אני לא אדם לאומני, אבל אני הונגרי. אין לי ברירה אלא להיות הונגרי. אילו אבדה השפה ההונגרית לפני 300 שנה, לא הייתי מצטער על כך היום. אבל עובדה היא שלא אבדה, ושאני חי בתוך התרבות הזאת, בתוך השפה