הזאת, בתוך העם הזה. זהו גורלי, ובתוך זה אני צריך לפעול, ואני שלם עם זה.״
באורח מוזר קרובה השקפה זו מאוד לגישה שלי. הרגשתי שוב שהאיש כאילו מבטא את השקפותי, אך בשלמות פילוסופית. "אתה אדם מאוד הרמוני,״ אמרתי לו.
״אבל מתחת לזה יש הרבה מאוד מתחים,״ הסתייג.
מדוע אינו כותב זיכרונות? ״התחלתי לכתוב,״ הודה באי-רצון, ״אבל אני לא רוצה לפרסם. המדיום שלי אינו מילים. מילים הן יצירה, כמו פיסול, ומי שאינו אמן בזה, מוטב לו שלא לעסוק בזה. וחוץ מזה...״
כאן בא סיפור. במשך הרבה שנים ניגן מוסיקה קאמרית עם כמה חברים. ביניהם היה מנהל-גימנסיה, אדם בעל חוש מוסיקלי מושלם, מופלא, ממש קסום. הם ניגנו על פסנתר והארמוניום את כל היצירות האפשריות, גם כאלה שלא נכתבו לכלים אלה. כאשר מת האיש, ״עמדתי ליד ארונו ושאלתי את עצמי: הקסם המוסיקלי שהיה לאיש הזה - מה קורה לו עכשיו? האם הוא פשוט התנדף, נעלם, הפך לאין, לאפס? ואז אמרתי לעצמי: הרי זה מה שנשאר - שאני זוכר אותו ומצטער על אובדנו. וכך אני רוצה שיהיה איתי. הפסלים שלי הם האמירות שלי. הם ישנם, וכל השאר ייעלם יחד איתי. אולי מישהו יצטער על כך.״
אחר-כך: ״כל חיי רדפתי אחרי האמת, אבל האמת היא חמקמקה. כשאני נכנס ליער ורואה פיתאום קרחת בין העצים, אני מרגיש שהנה היער. אני חש שתפסתי את מהות היער. אבל כשאני חוזר לשם אני רואה רק עצים. ההרגשה חמקה, ואינני יודע לאן נעלמו עיקבותיה. אז איך אוכל לכתוב את האמת?״
סיפרתי לו שיש אצלנו בדיחה האומרת ששום דבר אינו משתנה, מלבד העבר. הוא התייחס לזה ברצינות: ״כן, מפני שבכל פעם רואים את העבר באור חדש ומזווית חדשה, וזאת תמיד אמת אחרת. וברגע שאדם מעלה את זה על הנייר, הוא כאילו קובע אמת מוחלטת.״ ורגה פוחד מקביעת אמיתות מוחלטות. ״בפאריס, באקדמיה לאמנות, היכרתי אנשים שהיתה להם אמת ברורה לגמרי. הם ידעו בדיוק מהי האמת. אלה האנשים שהרגו אחר-כך שלושה מיליון בני-אדם בקאמבודיה, בהנהגת פול פוט, בשם האמת הצרופה."
אם כן, מהי האמת? ״לפעמים אני חש בגל של חום, ויודע שחלפה על פניי האמת. אבל אני לא רואה אותה, והיא כבר איננה."
״זוהי הקדמה טובה לספר שעליך לכתוב,״ אמרתי.
בעיניי נראתה כל התפיסה הזאת לאומית ונוצרית. היא בוודאי רחוקה מאוד מכל מה ששמעתי על נושאים אלה מפי האינטלקטואלים היהודיים שדיברתי איתם בבודפשט. אבל עוד בראשית שיחותינו אמר לי שאינו שייך