24 בדצמבר, 1990. בודפשט. ערב חג-המולד.
ברחבה שלפני הבניין המרשים של המוסיאון הלאומי, ברובע פשט, מוצב עץ-אשוח ענקי, מקושט כראוי ומוקף בחבל. מתחת לעץ החגיגי מתקיים אירוע הונגרי מסורתי, מין בזאר מסוג מיוחד. אנשים מביאים בגדים וצעצועים שאין הם זקוקים להם עוד, ומניחים אותם מתחת לעץ. מי שזקוק לבגדים בא, בוחר לעצמו כאוות-נפשו מה שמתאים לו, ופשוט לוקח. הכל בלי תשלום.
מאות אנשים מצטופפים מסביב לעץ. חלק מביאים חפצים מלוא השק, רבים אחרים שקועים בנבירה בערימות, שולפים ומודדים.
אשה בלונדית, בחליפה ונעלי-עקב, באה בליוויית הילד שלה, כבן 10. הילד, בלונדי גם- הוא, בגרביים ארוכים לבנים ונעלי ״אדידאס״, מחזיק בידו דובון-ענק, ומניח אותו על הערימה. ילד קטן ומוזנח למראה ניגש ולוקח.
בערימות מעורבבים כובעים, חצאיות, מעיל דמוי-פרווה, סרבלים, גרביים, תחתונים וצעצועים. הכל. הדברים נלקחים באותה המהירות שבה הם מונחים, אך הערימות אינן קטנות.
רחל, העוקבת אחרי הנעשה בדריכות כדי לתפוס את התמונה הנכונה, מבחינה בכמה ילדים צוענים החוזרים ונכנסים שוב ושוב לתמונה שלה. הם עובדים בשיטתיות, חוטפים בזריזות את הדברים היותר טובים, נעלמים, חוזרים בריצה ולוקחים עוד. צועניה מדריכה אותם. את הדברים שמים בערימה במקום מרוחק, תחת השגחת זוג צועני קשיש. בין גיחה לגיחה מקבצים גם נדבות.
ילד בן 5, בסוודר אדום, מושיט יד קטנה ומזוהמת. כדי שנבין את הרמז, הוא מחזיק בה מטבע. רחל נותנת לו חפיסת מסטיקים, מיצרך יקר בבודפשט. הוא תוחב מסטיק לפה, זורק את העטיפה על הארץ(שהיא נקיה מניירות) ומיד שוב מושיט את היד.
לא הרחק מעץ-האשוח עומדים שני אוהלים גדולים. פה מחלקים ארוחות-חינם. כל מי שנכנס מקבל מגש, כמו בצבא, קערית של מרק סמיך ובה שתי נקניקיות, ושקית ניילון המכילה פרוסות לחם לבן. ארוחה חמה ומשביעה. כולה בחינם. מאחורי דוכני-החלוקה הוצבו שולחנות גבוהים לאכילה בעמידה, כמו במיסעדות של פאסט-פוד באמריקה.
זהו אחד הסממנים של התקופה האחר-קומוניסטית: מיספר מקבלי ארוחות-החינם הולך וגדל. מובן שהצוענים סועדים כאן. אבל עומדים ואוכלים כאן גם פועלים מובטלים, ולצידם אנשים לבושים היטב, גברים בחליפות ענובי-עניבות ונשים במעילים הנראים כפרוות. מישפחות שלמות