לבסוף זה קרה גם לנו. שמענו שזה קרה לאחרים. צחקנו. ידענו: לנו זה לא יקרה.
זה היה בכיכר וצלאב במרכז פראג. טיילנו בכיכר, שהיא רחוב מאוד ארוך ורחב מאוד. בשעת-צהריים היתה הכיכר גדושה בהמון בני-אדם - תיירים, הונגרים, אנשי שוק שחור שהציעו להחליף מארקים ודולארים בשער מיוחד. פה ושם שמנו לב לקבוצות של צוענים. קל היה לזהותם בבגדיהם הציבעוניים והמרופטים. לגברים יש שיער שחור-כפחם, משוח בשמן. הנשים נושאות תינוקות על גבן, ועטופות בצעיפים פירחוניים. תמיד יש בסביבה עדת ילדים, בני כל הגילים, לבושים בסחבות, הפושטים יד בהבעה מעוררת-רחמים. פני הילדים, וגם המבוגרים, מלוכלכות בדרך כלל.
בין החנויות, שהציעו כל טוב, היה איטליז גדול. המיבחר העצום של נקניקים בחלון-הראווה משך את תשומת ליבנו. לפני בואנו להונגריה שמענו בארץ ששורר שם רעב ממש, מחסור בכל. אצל רחל עורר יער הנקניקים את תיאבון-הצילום. אצלי הוא עורר תיאבון גשמי יותר. נכנסנו.
בפנים הצטופפו גברים ונשים, מקומיים ותיירים, בעיקר גרמנים שקנו כמויות אדירות של בשרים כדי לקחתם הביתה. למי שמצוייר במטבע זר, המחיר היה מגוחך ממש, חלק קטן מהמחיר בגרמניה הסמוכה.
עשרים זבנים לאורך הדוכנים מכרו בקצב מזורז. באחד הדוכנים אפשר היה לקנות בשר חם ונקניקים לאכילה במקום. קניתי כמות מופרזת מאוד ואכלתי בעמידה, בשעה שרחל התרוצצה וצילמה מכל הזוויות האפשריות.
כשיצאנו מהחנות התחיל לפתע לרדת גשם-זילעפות. הקהל עצר בכניסה, וכך גם אנחנו. נוצר פקק אנושי קטן. ליתר ביטחון שמתי את ידי על תיק-העבודה שלי, המכיל גם את ארנקי, שהיה תלוי על כתפי.
לידי עמד גבר כהה-עור במעיל חום בהיר. חיכינו להפסקת הגשם, כשלפתע הופיע איש אחר ודחף את בעל-המעיל בגסות לעברי. לרגע חשבתי שפרצה תיגרה. אולם הגבר במעיל החום חייך לעברנו חיוך מבוייש ואמר ״פארדון״. ״אין דבר,״ ענתה רחל בנימוס. האיש יצא ונבלע ברחוב.
אבל רחל היתה הראשונה שתפסה מה קרה. היא נזכרה בסיפורי-האזהרה. ״אלה היו צוענים!״ קראה. ״הסתכל בתיק שלך!״ הסתכלתי