הפשיעה הצוענית גדלה מאוד בכל מיזרח-אירופה מאז התמוטטות המישטר הקומוניסטי, אולי בגלל חולשת המישטרה. הסופרת הצ'כית אווה קריזאובה, העוזרת והירידה של הנשיא ואצלב האוול, סיפרה לנו על רעיון מעניין של אנשי-הרפורמה: לגייס צוענים למישטרה, לפי הדוגמה של המישטרה האמריקאית, שגייסה שוטרים שחורים כדי להילחם בפשיעה השחורה. התנאי היה שהמועמדים יהיו בעלי שמונה כיתות בית-ספר וחסרי עבר פלילי. הוקצו 200 תקנים, אבל הופיעו רק 20 מועמדים. ״ואלה שהופיעו היו כל-כך מטומטמים שלא הגיעו אפילו לעבר פלילי,״ חייכה הסופרת.
״אולי צריכים לשנות את התנאים ולקבוע שיתקבלו רק בעלי עבר פלילי,״ הצעתי. "אלה בוודאי מבינים עניין יותר."
״אולי,״ ענתה היועצת, ״אבל אי-אפשר לקחת רוצחים.״ היא מיהרה להוסיף שצוענים רבים חיים חיים נורמליים, גרים בשכונות מכובדות, מתפרנסים כחוק ושולחים את ילדיהם לבית-הספר. הממשלה מוכנה לשלם לצוענים קיצבה חודשית, בתנאי שישלחו את הילדים ללמוד. זוהי הבעיה הכאובה ביותר. אב שיכור המזניח את ילדיו, ילדים הגדלים כעבריינים משחר ילדותם.
זה לא היה תמיד כך. הצלם יוזף קודלקה בילה תקופה מסויימת בחברת צוענים והנציח את מינהגיהם בתצלומים אינטימיים מרגשים, שפורסמו בספר ושהוצגו בתערוכה בפראג. כשהיינו שם, הוא מצא עדיין שרידים של חברה מאטריארכלית מסורתית ומסודרת, שבה דאגו לילדים. חברה זו הולכת ונשברת, המישפחה מתפרקת וגם זוהי סיבה לעליית העבריינות.
מכיוון שמינהגי הצוענים שונים ממינהגי הסביבה, ויחסם לתחום-הכלל שונה, אין ששים לגור בקירבתם. ״אני מוכן לגור ליד יהודי, אבל לא ליד צועני!" הוא פסוק מקובל בהונגריה.
אבל הצוענים חיים בארצות האלה מדורי-דורות. בכמה מעיירות סלובקיה הם אף הגיעו למעמד של רוב, תודות לריבוי הטבעי שלהם, העולה בהרבה על זה של שכניהם.
גם שם אין ששים לגור בקירבתם. בסלובקיה מתהלכים סיפורים על הצוענים, שקיבלו דירות בבנייני-השיכוגים הענקיים, בקרב אזרחים אחרים. "יש צוענים הגונים מאוד, ששכרו דירות ומנהלים חיים נורמליים. יש מוסיקאים שעשו חיל במערב והתעשרו. אבל כל אלה הם מיעוט קטן. הרוב הגדול של הצוענים בסלובקיה עוסקים בפשע וחיים חיים בלתי-חברתיים. למישפחות רבות יש 10 ילדים, ומקיצבה עבור 10 ילדים אפשר לחיות אצלנו בקלות. אז הם פשוט לא עושים כלום, לא שולחים את הילדים לבית-הספר וחיים מהקיצבה."
המישטר הקומוניסטי ניסה איכשהו להתגבר על הבעיה. הוא הטיף