מימין ומשמאל אל המדרכה. עמד שם ילד צועני בודד, מלוכלך, כבן 4, וביקש נדבות. רחל, כדרכה, תבעה ממני ומיורי, המתרגם שלנו, לתת לו משהו. בעודנו מחפשים מטבע מתאים, ירדו לקראתנו במדרגות שמשמאל כמה רוסים, כמעט בריצה, וקראו לעברנו: ״הצוענים באים!״
היתה בקולם נימה של פאניקה, כאילו קראו יהודים: "הקוזאקים באים!״
ואכן, חלפו רק כמה שניות, ולקראתנו ירדה במדרגות במרוצה חבורה גדולה של צוענים - נשים שהחזיקו תינוקות על גבן, ילדים וילדות בכל הגילים, נערים בוגרים - כולם עטויים בסחבות מלוכלכות.
לפני שידענו מה קורה לנו, היינו מוקפים בצוענים. הם נצמדו קרוב-קרוב והתחככו בנו. יורי הצליח לברוח במדרגות שמימין.
ילד צועני תפס את רגלי הימנית ונאחז בה בחוזקה. ניערתי אותו מעלי בקושי, תוך דחיפות בכוח וצעקות, כשאני חובק את התיק שלי ושומר על כיסיי. לבסוף הצלחתי להינתק ממנו ולהגיע למעלה.
הסתכלתי למטה וראיתי את רחל מוקפת בתריסר צוענים, שכל אחד מהם מחזיק בחלק אחר של בגדיה, והיא עצמה מחבקת בכל כוחה את שתי המצלמות התלויות על צווארה. היא נראתה כמו איילה המותקפת מכל עבר על-ידי חבורת זאבים. לא היתה ברירה, חזרתי למטה כמי שקופץ לתוך מערבולת, דחפתי, צעקתי(בעברית ובערבית), דחפתי עוד - עד שרחל השתחררה וברחה. היא היתה חיוורת כסיד. עברו שעות עד שהשתחררה מהטראומה.
ראינו מחזה זה פעמים אחדות מרחוק. חבורה של צוענים - נשים, ילדים, נערים ונערות, אך בלי גברים - אורבת ברחוב ראשי למי שנראים כתיירים. כשמתקרב קורבן, פועלת הקבוצה כיחידה מיומנת. ילד משתטח על האדמה, תופס ברגל של הגבר ולופת אותה בחוזקה, הצוענים האחרים אוחזים בבגדיו מכל עבר, כשהם מבקשים כביכול נדבות, ותוך כדי כך מנסים לכייס אותו.
המוסקוואים מודעים לסכנה ובורחים כל אימת שהם נתקלים בחבורות אלה. נכנסים לחנות ולא יוצאים ממנה עד שהלהקה מסתלקת. כך עשינו גם אנחנו.
רחל נרפאה מרחמנותה. כמה ימים אחרי אותה תקרית עברנו שוב במעבר תת-קרקעי זה וראינו מחזה שיכול היה להיות קורע-לב: על ריצפת המינהרה היתה פרושה שמיכה, ועליה שכבו שני ילדים צועניים, כבני ארבע-חמש, וביניהם תינוקת בת כמה שבועות. לידם היתה מונחת קופסה לאיסוף נדבות. שום צועני מבוגר לא נראה בסביבה.
חודש לפני כן היינו בוודאי ניגשים ומשלשלים לתוך הקופסה כמה מטבעות. אולם הפעם פשוט החשנו את צעדינו וברחנו משם. רחל לא התעכבה אף כרי לצלם. ידענו שהמבוגרים אורבים מעבר לפינה.