רבים נפצעו. מאז נקרא האירוע הזה בהגזמת-מה ״מאסאקר״ (״טבח״). בעיקבותיו התמוטט המישטר כאילו מעצמו.
הצ'כים מתנחמים בכך שאם היתה מהפכתם כמעט האחרונה, הרי היתה הנחרצת ביותר. הם לא התפשרו עם המישטר הקומוניסטי כמו הפולנים, שעברו שלבי-מעבר שונים. לא היתה התפתחות הדרגתית, כמו בהונגריה. בצ'כוסלובקיה נקבע מראש: לא תהיה שום פשרה עם הקומוניסטים. לא תהיה רפורמה של המישטר. אין קומוניסטים טובים ו/או מתונים. יש לסלק את כולם לאלתר. וכך היה.
נחרצות זו היתה נעוצה בטיב ההנהגה. בניגוד לפולין, שבה נישא המאבק על כתפם של פועלים כמו לך ואלנסה, שהתחברו עם אינטלקטואלים כמו מאזובייצקי, ובניגוד לגרמניה המיזרחית, שבה פעלו ההמונים באופן ספונטני לגמרי, היתה הנהגת המהפכה הצ'כית מורכבת כולה מאינטלקטואלים. אלה, נרדפי-המישטר שבילו כמעט כולם זמן-מה בכלא, קבעו מראש את המטרות.
נראה כאילו התהפכו הפעם היוצרות בין הפולנים והצ'כים. הפולנים ידועים בהיסטוריה כעם מרדני, בלתי-מתפשר, המעדיף את המחווה ההרואית על הפשרה הנבונה. ואילו הצ'כים ידועים כעם זהיר, עמו של שווייק. הפעם נהגו הצ'כים בפולנים, והפולנים כצ'כים.
סיפרתי לרבים מבני-שיחי הצ'כיים בדיחה על פסל-הענק של סטאלין, שעמד במרכז פראג על גיבעה המשקיפה על נהר הוולטאבה. כאשר פתח כרושצ'וב במסע שלו לשבירת הפולחן של סטאלין, תהו שליטי-פראג מה לעשות. לשבור את הפסל? זה היה עלול להתנקם בהם, אילו חזרו הסטאליניסטים לשילטון. להשאירו על כנו? זה היה מרגיז את השליטים החדשים במוסקווה. חשבו ומצאו פיתרון: לצבוע את הפסל בשחור, ולהודיע שזהו פיסלו של פאטרים לומומבה, משחרר קונגו.
אף צ'כי אחד לא הכיר את הבדיחה. (הפסל הוסר מזמן, והמקום נותר ריק.) אבל אחדים מהם סיפרו לי בתמורה בדיחה משלהם: קומוניסט, סוציאליסט וקפיטליסט קבעו פגישה ביניהם. הסוציאליסט איחר והתנצל: "עמדתי בתור לנקניק.״ הקפיטליסט שאל: "מה זה תור?" הקומוניסט שאל: "מה זה נקניק?״ ערב ראש-השנה הנוצרי ירד על פראג הארבה. (כך אנחנו קראנו לתופעה זו בינינו.)
כ-ססו אלף צעירים מכל רחבי אירופה ירדו על העיר, נחילים-נחילים - צרפתים, ספרדים, איטלקים, ובעיקר גרמנים. כולם צעירים, כולם שופעי-חיים, כולם נוצרים טובים.