או, כפי שאמרה לי דנה בראון, עיתונאית צ'כית: ״היינו נוסעים לברלין (המיזרחית), עולים לראש מיגדל-השידור ורואים את העיר המערבית מוארת באור-יקרות, בעוד שהעיר המיזרחית שרוייה באפלה. זה אמר לנו את הכל.״ במילחמת בני-אור בבני-חושך - אם אכן היתה כזאת - חלונות-הראווה הנוצצים הכריעו את הכף.
תרועות הסילווסטר בכיכר-ואצלאב והפלישה העליזה של הנוער הנוצרי יצרו חזות כוזבת של עליזות. צ'כוסלובקיה אינה ארץ עליזה. היא שרויה בדיכאון.
התמונה היא כמעט מאנית-דפרסיבית. כפי שסיפרה הסופרת אווה קריזאובה, היועצת של הנשיא האוול: ״היתה מהפכה בנובמבר 1989. בדצמבר נבחר האוול כנשיא. הכל היו במצב-רוח מרומם מאוד. אחר-כך היתה נפילה גדולה. ביוני היו בחירות לפרלמנט. כולם התגייסו מחדש כדי למגר את הקומוניסטים. נזכרו במה שהיה בימי המהפכה. מצב-הרוח שוב עלה, וככל שמצב-הרוח עולה, כך הנפילה אחר-כך יותר חזקה. כאשר יש שימחה גדולה, אחר-כך באה עצבות גדולה.״ (אולי חשבה על האימרה הלאטינית "post coitum omna aninae tristae" - אחרי המישגל, כל הנשמות עצובות?)
״בזמן המהפכה הם היו באויפוריה. חשבו שהכל יסתדר מיד. עכשיו הם מבולבלים. התקוות לא התגשמו, המצב הכלכלי לא השתפר, להיפר, הוא הורע. במשך שנה שלמה הם לא עבדו. הם בילו את השנה בוויכוחים, בהפגנות. מוסר-העבודה ירד. רבים לא בטוחים שהמיפעל שלהם ימשיך להתקיים, והפסיקו בכלל לעבוד. קיוו שאחרי המהפכה הכל יהיה כמו בשווייץ, והנה עברה שנה ואנחנו לא שווייץ."
גם הפעם לא נעלם שווייק מההסבר. שווייק וההתנגדות הפאסיבית לשילטון. כשהממשלה מבקשת לעבוד, מתעלמים מזה, כי הצ'כי רגיל לראות בשילטון, כל שילטון, אוייב.
ואיך לא? במשך מאות בשנים היתה צ'כיה תחת שילטון אוסטרי, והממשלה היתה אוייב. אחרי תקופת-ביניים של עצמאות, שנמשכה רק 20 שנה, כבשו הנאצים את המדינה, והשילטון שוב היה אוייב. את הנאצים החליפו הקומוניסטים, והשילטון נשאר אוייב.
״יש אנשים שנשארו קומוניסטים ברוחם, למרות שאינם חברי-המיפלגה,״ אומרת קריזאובה, ״נדמה להם שהמדינה צריכה לדאוג להם לכל דבר, להבטיח להם מחייה. הם כמו ילדים קטנים בחשכה. הם מתגעגעים למצב שבו מישהו מהגדולים יגיד להם: תעשה את זה, אל