תעשה את זה, אם תעשה ככה תיענש. הם יודעים שזה היה לא טוב, שהיתה רמת-מחייה מאוד נמוכה, אבל הם הבינו והתרגלו לזה. עכשיו הם מבולבלים. הם איבדו את האוריינטציה שלהם.״
זה היה אחד מסודות הקומוניזם, כפי שנוכחנו לדעת בכל ארצות מיזרח-אירופה: הוא סיפק לכל את המינימום הדרוש, ולא היה צורך להתאמץ כדי לזכות במינימום זה.
בצורה יותר פשוטה תיאר את המצב בךריך רונה, המדו-יך-המארח שלנו: ״כל אדם שני, גם אם הוא לא עשיר, יש לו בית בכפר, ובסוף-השבוע הוא נוסע לשם. הוא נמצא שם ביום השבת וביום הראשון. ביום השישי בצהריים הוא כבר חושב על הנסיעה ומתכונן. ביום השני, כשהוא חוזר העירה, הוא מבלה את היום בהחלפת סיפורים על סוף-השבוע עם החברים שלו במקום-העבודה. לעבודה ממש נשארים לו איזה יומיים-שלושה, אם בכלל." במורשת הקומוניזם נתקלנו כבר בערב הראשון שלנו בפראג, כשרצינו לאכול. התברר שאי-אפשר. לא מפני שאין אוכל, כמו במוסקווה ובלנינגראד. בפראג יש אוכל בשפע, ובמחירים אפסיים למי שיש לו דולארים. אלא שלעיתים קרובות אין מי שיגיש את האוכל. בייחוד בימי ראשון וחגים.
הגענו לעיר בחג-המולד, בטיסה מבודפשט. במבט הראשון יש נקודות-דימיון בולטות בין שתי הערים. במרכז שתיהן עובר נהר, המטביע את חותמו על העיר: הדאנובה בבודפשט והוולטאבה בפראג (הגרמנים קוראים לנהר זה בשם מולדאו, ועליו כתב המלחין הצ'כי בדריך סמטאנה את היצירה הדומה כל-כך ל״התיקווה״). בשתיהן יש ארמון-מלוכה מפואר, המשקיף ממערב על הנהר והעיר. שתיהן יפהפיות, ואפשר להתווכח רבות על השאלה מי יפה יותר. (כך אמנם עשינו בלי הפסק.) רק במרוצת הימים ראינו את ההבדל הרב בין שתי הערים ושני העמים.
בדרך מנמל-התעופה העירה נדהמנו למראה לוח-מודעות, ועליו שתי כרזות-ענק. האחת הציגה קונדום, לבוש על אגודל של יד. האחרת הציגה כותרת-ענק - ״מיין קאמפף״. לא היתה זו כרזת-תעמולה נאצית, אלא הודעה על תוכנית סאטירית.
הסתדרנו בדירה שהוכנה לנו, שני חדרים ומיטבח קטן. חזרנו למרכז העיר - מרחק של 12 תחנות-חשמלית - כדי לאכול. חיכתה לנו אכזבה - כמעט כל המיסעדות היו סגורות מפאת החג. המעטות שהיו פתוחות היו מלאות עד אפס מקום, ובכל מקום הודיעו לנו מלצרים רבי-חשיבות כי אין מה לחלום על כניסה בלי"רזרווציה״.