מהודר. באולם אחד בלבד תלויות עשרות ניברשות מודרניסטיות, שכל אחת מהן עלתה 10 אלפים דולאר. יש סאונה גדולה לגברים ולנשים (המעסה התגלתה כיהודיה, חברת ״מכבי״), אולם לכדורת, חדר לשח-מת, חרר לשיחות פרטיות, חדר קריאה, חדרים לכל דבר. אין בארץ שום מלון המתקרב לפאר הזה.
״הם כבר לא היו קומוניסטים,״ אמר לנו ידידנו רונה, שעמד על כך שנראה את המקום, ״הם היו סתם מאפיה. אבל בכל ארץ אחרת לוחמת המישטרה במאפיה. אצלנו החזיקה המאפיה במישטרה. הקומוניזם שימש כהסוואה לקבוצה של אנשים שחיו כמלכים, פשוטו כמשמעו, על חשבון כל האחרים, שחיו בעוני, במין שיוויון של עוני.״
בדרך לשם עברנו ליד בניין שרות-הביטחון, המהדורה המקומית של הקג״ב, שנקרא סט״פ. בניין אפור תרתי-משמע, גדול, מרובע, פשוט. הוא מזכיר את בניין השטאזי במיזרח-ברלין. בממלכה הקומוניסטית, בנייני המישטרה הפוליטית היו במתכוון חסרי-זהות. אולי גם בשל כך הטילו אימה.
איך גרים צ'כים רגילים?
יוז'ה ודנה בראון קבעו איתנו פגישה במועדון-העיתונות ליד בית-הכנסת העתיק. זהו אולם גדול, שהזכיר לי יותר את מיטבח-הפועלים של פעם מאשר את ״בית-סוקולוב״. ההמולה היתה רבה, ולכן הציעו המארחים שנעבור איתם לדירתם. הסכמנו ברצון, מבלי לדעת שלפנינו מסע ארוך לתוך הלילה.
יוז'ה (יוסף) המקורזל הוא עורך-תוכניות ברדיו. דנה, בלונדית דקת-גיזרה ומטופחת, היא עיתונאית בשבועון חדש. הוא יהודי, היא יהודיה למחצה, מצד האב דווקא. הם ושני ילדיהם חיכו חמש שנים ליום שבו יוכלו לנטוש את דירתם הקטנטנה, ולעבור לדירה חדשה, גדולה יותר.
נסענו שמונה תחנות בתחתית, עד לסוף הקו, מחוץ לעיר. שם, בשטח הפתוח, קמה עיר חדשה של שיכונים, יער צפוף של בנייני-בטון גבוהים. כל בניין בעל חמש-שש כניסות, כל אחת מהן ל-23 דירות בדיוק. מדוע 23? מפני שהתקן מחייב את התקנתן של שתי מעליות בבניין שיש בו 24 דירות ויותר. במעלית היחידה של 23 הדירות בשיכון של מישפחת בראון יש מקום לארבעה אנשים.
יצאנו מתחנת-התחתית בגשם שוטף וחיפשנו את מכונית המישפחה - רכב מדגם ״סקודה״, תוצרת צ'כית, שראתה ימים טובים יותר. אבל היא הספיקה לדרך שבין התחנה והבית - נסיעה די ארוכה בין שיכוני-הענק חסרי-הזהות.