בכניסה לבית עטו שני ילדים בצהלת-שימחה על הוריהם. שימחה מלבבת, אבל האם הסבירה שיש לשימחה זו גם סיבה פרוזאית. לילדים לא היה מפתח לדירה, והם המתינו להורים זמן רב בחדר-המדרגות הקר.
אלכסנדר בן 13, דן בן 11. לא מכבר הוזמן הבכור על-ידי השגרירות הישראלית לארץ, כדי לחגוג בה את חגיגת בר-המיצווה. הטכס נערך ליד הכותל המערבי, ורק בדיעבד נודע לבראונים שהוא היה מטעם בני-עקיבא. זה לא הפריע להם להעמיד בפינת חדר-האורחים עץ-אשוח, מקושט כראוי - כדי שהילדים לא ירגישו שהם שונים מחבריהם בבית-הספר, ומקופחים חלילה.
חלקת-אלוהים הקטנה של מישפחת בראון היא דירה בת שלושה חדרים קטנים, בעלת תיקרה נמוכה. לכל דירה בשיכון מצורף חדרון כמחסן. הרהיטים פשוטים, מן הסוג שהיה מקובל בישראל בימי-הצנע, אך נעשה הכל כדי לשוות לדירה אווירה ביתית. הילדים ישנים בחדרם הקטן במיטה של שתי קומות. שניהם משוגעים למחשבים, ואחד מהם מחונן בתחום זה. במשך השעות שבילינו בביתם, בשיחה עם ההורים, הם לא הפריעו אף פעם אחת. זה לא יכול לקרות בישראל.
ליוסף בראון לא היו חיים קלים במישטר הקומוניסטי, בעיקר מפני שבתעודת-הזהות שלו רשום שנולד בחיפה. זה עיניין את שרות-הביטחון, ובייחוד את ״המחלקה למילחמה בציונות״, שלא היתה, לדברי הבראונים, אלא מחלקה למילחמה ביהודים.
איך קרה שהוא צבר? הוריו עלו לספינה האחרונה שיצאה מאירופה הכבושה ב-1940. זאת היתה ספינת-נהר, שהפליגה מבראטיסלאבה, לאורך הדאנובה ובים השחור, לארץ. הספינה הושמדה על-ידי האיטלקים ליד רודוס, והניצולים הובאו למחנה-ריכוז באיטליה. עם השיחרור בידי הבריטים באו לארץ-ישראל, ואז נולד יוסף. אולם בתום המילחמה החליטו ההורים לחזור לצ'כוסלובקיה, שבה היתה עדיין קיימת הממשלה הדמוקרטית של אדוארד בנש. ״הם התחרטו אחר-כך, בעיקר בגלל הילדים,״ סיפר יוסף.
שלוש פעמים הוזמן בראון למישרד שרות-הביטחון. ״שאלו אותי: אתה מכיר את פלוני, שהיה יו״ר הקהילה היהודית בפראג? או: מתי ראית בפעם האחרונה את אלמוני? השבתי: ראיתי אותו באסיפה שם ושם, והוא דיבר על הספרים שלו. שאלו: אתה יודע מה זה הג'וינט? השבתי: אני לא יודע מה זה הג'וינט. מה זה ג'וינט? בסוף שאלתי: מי אתם בכלל? זה מישטרה? אמרו: לא, אנחנו הריגול הנגדי. שאלתי: אני חשוד בריגול? אמרו: לא, חלילה. אז קמתי ואמרתי: תסלחו לי, אבל אין לי זמן.״
זאת היתה השיטה. היו מזמינים אנשים בכתב, כדי שירעדו במשך כמה ימים מראש. אחר-כך היו שואלים איזושהי שאלה סתמית. המוזמן ענה וקיווה שבזה ייגמר העניין, ואז שלפו שאלה נוספת, וכך הלאה, עד שהאיש