בהוקי-קרח על אגם קטן שקפא. במרחק-מה ממנו האיר אור-הדימדומים הקלוש בית קטן. מבעד לחלונו האירה מנורה בעלת אהיל אדום, שהקרינה אווירה של ביתיות חמימה בקור העז שמסביב. רחל לא יכלה לעמוד בפיתוי והחלה מצלמת.
תוך דקות נפתחה הדלת ואשה צעירה יצאה בחלוק-צמר משובץ. היא פסעה על השלג בנעלי-בית וניגשה אל רחל. "האם את בעלת-הבית הקודמת?״ שאלה בגרמנית טובה. היא לא יכלה להסתיר את הדאגה בקולה.
הסתבר שהיא מפראג, וכי הבית היפה הוא בית-הכפר שלה. אולם מאז פתיחת הגבול היא חוששת, כמו כל שכניה, שמא הבעלים הקודמים, גרמנים שגורשו, יחזרו ויתבעו את רכושם. כששמעה שאנחנו סתם תיירים, ועוד מישראל, חשה בהקלה כה רבה עד שהזמינה אותנו פנימה. סירבנו בתודה והמשכנו בדרכנו.
כל האיזור ההררי הזה - העיירות, הכפרים, קארלסבאד, מאריינבאד
- נודע בשעתו בשם ״חבל הסודטים״, והיה מולדתם של גרמנים שחיו כאן מדורי-דורות, עוד מימי-הביניים, כאשר בוהמיה היתה חלק מהרייך הגרמני (״הראשון״). בימי היטלר התפתו התושבים לתורה הנאצית ודרשו את סיפוח החבל לרייך הגרמני החדש(״השלישי״). זה שימש כאמתלה להיטלר לגרום למשבר שהסתיים ב״הסכם מינכן״. החבל כולו אכן סופח לגרמניה.
המחיר היה כבד. אחרי התמוטטות הרייך הנאצי גירשו הצ'כים את כל האוכלוסיה הגרמנית - שלושה מיליון נפש - בצורה אכזרית, מהיום למחר, מבלי שיכלו לקחת איתם דבר. בבתי הערים והכפרים הגרמניים העתיקים התנחלו צ'כים וסלובקים, השמות הגרמניים נמחקו. אבל צורת הבתים ושרידי המיבצרים הגרמניים העתיקים שלאורך הדרכים מזכירים שהיה זה פעם חבל-ארץ גרמני. פה ושם גילינו פיתגם גרמני עתיק חרוט - או מעשה-תבליט - על משקוף.
הצ'כים מצדיקים מעשה זה בסבל שגרמו הגרמנים לארצם, ש-100 אלף מתושביה נהרגו בידי הנאצים. אולם בתת-ההכרה הלאומית נשארה אי-נוחות. הנשיא האוול מצא לנכון להתנצל לפני הגרמנים על מה שקרה אז.
״זה היה אופייני לתקופת סטאלין,״ אמר לנו הסופר הקשיש זינייק אורבאנק. "שיחקו בגורלות של המוני בני-אדם. סטאלין התחיל לגרש גם את ההונגרים מסלובקיה. באמצע הגירוש נזכר שהונגריה הופכת למדינה קומוניסטית, ואז ציווה להפסיק את הגירוש. נשארו אצלנו חצי מיליון הונגרים. כך התנהלו הדברים.״
בינתיים התהפך הגלגל שוב. גרמניה היא עכשיו מאוחדת, עשירה