29 בדצמבר, 1990. ברכבת לבראטיסלבה.
קרון המחלקה השניה מלא. משני הצדדים מושבים של שניים מול שניים, באמצע מעבר.
אשה ובעלה מוציאים מתיקיהם כיכר-לחם ונקניק גדול, ומתחילים ללעוס במרץ. חיילים משועממים מנמנמים. צעירה בעלת צמות שחורות קוראת בעיון בשבועון-נשים. זוג צעיר יושב מחובק מבלי לדבר. אחרים מסתכלים מבעד לחלונות בנוף, שבו מתחילה האדמה החומה להתכסות במעטה לבן של שלג.
אנחנו קמים ויוצאים אל רחבת-הכניסה של הקרון. זה חלל קטן, בלתי-מחומם, המופרד מפנים הקרון החם על-ידי דלת-זכוכית. אפשר לעמוד, להתמתח.
שני בחורים ארוכי-שיער, כבני 20, לבושים בגיינס הניצחיים ובסוודרים גדולים, התמקמו כאן על כסאות מתקפלים המחוברים לדופן הקרון. על ברכיהם הניחו תיק גייימס-בונד, ועל שולחן מאולתר זה הם משחקים מישחק-קלפים הדומה לרמי, אך לפי העקרונות של דומינו. לידם מונחת שקית חומה גדולה, מלאה בבקבוקי-בירה. הם שותים בהתמדה, בצורה מדודה, בלי חיפזון. הם עליזים, אך לא שיכורים. בחורים סימפאטיים.
(בצרפת תלתה פעם האגודה-למילחמה-בשיכרות כרזה בקרונות המטרו. נאמר בה: "האלכוהול הורג לאט-לאט',. מישהו רשם בכתב-יד מתחת למילים המודפסות: ״מי ממהר, מיז״)
את הבקבוקים הריקים מניחים השניים בצורה מסודרת במקום המיועד לפסולת. הם צוחקים, מתבדחים, נהנים מן החיים.
רחל מבקשת לצלם אותם, והם מסכימים ברצון. מתעניינים במצלמה שלה, ואחד מהם שולף מצלמת ״אולימפוס״ שרכש במחיר יקר. מנסים לשוחח קצת באנגלית, אבל שפתם רצוצה. הם מנסים לשווא להסביר לי את עקרונות המישחק שלהם. מתעניינים מניין אנחנו באים. השם ישראל אינו מעורר אצלם תגובה מיוחדת.
הם מספרים לנו שהם פועלים במיפעל "סקודה" הענקי. את כל הדרך הארוכה הם עושים כדי לשתות בראש-השנה עם חבר, המתגורר בעיירה ליד בראטיסלבה.
הנוף מתחיל להיות הררי. משני הצדדים של המסילה אגמים לבנים קפואים. האדמה כולה מכוסה בשלג. מדי פעם עוברת הרכבת במינהרה. האורות בקרון אינם נדלקים. פשוט יושבים בחושך-מצריים. לשניים זה לא מפריע.
בא לי לאכול משהו. בעוד רחל צוחקת עם הבחורים ומצלמת, אני יוצא