שהצבא הסלובקי, שהיה מרוכז אז בחלק המיזרחי ההררי של סלובקיה, יפתח בבוא העת את החזית לפני הצבא הסובייטי המתקדם, וכך יאפשר לו להגיע לגרמניה במהירות.
הדבר נודע לריגול הנגדי הגרמני, ה״אבוור״ המפורסם. הנאצים תפסו את השטח ופרקו את הצבא הסלובקי מנישקו, כפי שעשו לצבא האיטלקי. ואז קרה מיקרה בלתי-צפוי. פרטיזנים סלובקיים לכדו מישלחת צבאית גרמנית והרגו את חבריה. אחרי זה אי-אפשר היה עוד לחכות. בלי הרוסים, שלא הגיעו עדיין לשטח, התקומם הצבא הסלובקי, בנשק המעט שנותר לו, לחם בגרמנים לבדו במשך שלושה חודשים, ושיחרר את מחצית ארצו.
זה היה המרד היחידי בכל אירופה הכבושה שאורגן ושנוהל על-ידי קצינים של צבא סדיר. הוא דוכא על-ידי הנאצים, וסלובקים רבים נהרגו.
ההמשך היה מביש: הקרדינאל טיסו עצמו ערך מיסה חגיגית לכבוד הגרמנים המנצחים בקתדרלה של בראטיסלבה. מפקד הארמיה הגרמנית, שדיכאה את המרד, התכבד בטקס וניגן במו ידיו בעוגב.
משום כך מוכתם זיכרו של טיסו. אך הלינקה נחשב בסלובקיה החדשה כגיבור לאומי.
כמו בכל מקום, הביאה התמוטטות המישטר הקומוניסטי להעלאת כל הסיכסוכים הלאומיים הישנים מחדש. חמישה מיליון סלובקים חיים במדינה יחד עם עשרה מיליון צ'כים (וגם 300 אלף צוענים, 600 אלף הונגרים ועוד). הם תבעו לשנות את שם המדינה על-ידי הוספת מקף - ״צ'כו-סלובקיה״. הצ'כים התנגדו. לבסוף נמצאה פשרה שווייקית: הצ'כים יקראו למדינה צ'כוסלובקיה, הסלובקים יקראו לה צ'כו-סלובקיה. אולם בכל גדודינו לא מצאנו אף כתובת אחת שהכילה את המקף.
״כשאירופה מתאחדת, כל המגמות הבדלניות מאבדות את חשיבותן,״ אמר לנו סופר חשוב. אבל הוא היה צ'כי.
* * *
במוצאי יום הראשון היה עלינו לחזור לפראג. החלטנו לנסוע בלילה, והפעם במחלקה הראשונה, כדי שנוכל לישון.
במשך היום היינו במצב-רוח קצת יותר סובלני. אמנם, בראטיסלבה עדיין לא מצאה חן בעינינו. אבל ראינו גם את שרידי חמדתה של העיר בת אלף השנים. בבוקר סיירנו בארמון-המלוכה, ששוחזר על-ידי הקומוניסטים אחרי שנשרף במאה שעברה ועמד שנים רבות בשיממונו. נערכה בו תערוכה בשם ״בית-לחם״ - אוסף של מאות דגמי מעמד-הלידה של ישוע, החל במערכת-פיסלונים בתוך תיבה זעירה, מתאימה להסתרה, וכלה במערכות גדולות, כמעט בגודל טיבעי - כולל הרפת, הכבשים